לוחם

כתבת ענק שהתפרסמה בבטאון חיל האויר,
באפריל 2005

סתיו גולן היה נער שאהב מטוסים וחלם להיות טייס, אך לאחר שמונה חודשים בקורס-טיס התגלה בגופו סרטן אלים. כאשר נדמה היה כי החלים מהמחלה, התראיין לבטאון חיל-האוויר וסיפר את קורותיו. ימים ספורים לאחר מכן שוב נתגלתה בגופו המחלה, והפעם, למרות הלחימה העיקשת, גופו לא עמד עוד במאמץ. סיפור עצוב בשני חלקים על לוחם אמיץ ועל מלחמה בלתי אפשרית

קרדיט: טל בראל




בסלון ביתה של משפחת גולן בגבעת זאב, ממש מתחת לטלוויזיה המשפחתית, מונח דגם של מסוק בלק-הוק. עבור המשפחה חובבת התעופה, הימצאותו של מסוק בלק- הוק בסלון היא טבעית לגמרי. סתיו, הבן הבכור, הוא חובב תעופה מושבע. צעיר בן 22, נאה וחייכן, שמראהו והתנהגותו לא מסגירים לרגע את מה שעבר עליו בשנה האחרונה. לפני שנה עדיין היה סתיו חניך בקורס-טיס של חיל-האוויר, חייל רגיל לגמרי, שרוב דאגותיו היו מבחני הקורס והגעגועים לחברה בבית. מאז, הספיק סתיו לעבור אינספור טיפולים רפואיים מתישים וכואבים, לאחר שנמצא כי הוא חולה בסוג אלים ביותר של מחלת הסרטן.

"תמיד רציתי להגיע לקורס- טיס, זה היה חלום עבורי", מספר סתיו. "אבי ודודי היו מכונאים מוטסים וגדלתי באווירה של אהבת הטיסה. הבית שלנו מלא בדגמי מטוסים ומסוקים ואני מטיס טיסנים מגיל צעיר. תמיד היה לי ברור שאני אהיה בקורס- טיס, לא משנה מה". סתיו אכן זומן למבדקי קורס-הטיס טרם גיוסו ובמקביל ניסה להתקבל לתפקיד מטיס מזל"טים (מטוס זעיר ללא טייס). הוא לא עבר את המיונים ובנובמבר 2000 התגייס, בסופו של דבר, לכוחות הנ"מ (נגד מטוסים), קרוב ככל האפשר למטוסים שכל כך אהב. "שירתתי כלוחם במערך טילי הסטינגר, שם לא היה קל בשל השהייה הרבה בשטח", הוא מספר. "יצאתי לקורס מפקדים, אותו סיימתי בהצטיינות והפכתי למפקד טירונים בבית-הספר לנ"מ. במהלך השירות קודמתי והפכתי לסמל מחלקה. עוד כשהייתי מפקד החלטתי לנסות שוב להכנס לקורס-טיס. שמעתי שיש אפשרות להתנדב ואמרתי לעצמי שאני עוד מעט משתחרר ואני חייב לבדוק לפני-כן את האפשרות הזאת. המשפחה מאוד תמכה ברעיון. הגשתי בקשה והתחלתי בתהליך המיון שוב, בתקווה להתקבל. אחרי כל מבחן שעברתי, הייתי בטוח שבמבחן הבא אני כבר אפסל ושאין סיכוי שאני באמת אצליח לעבור את כל המבחנים, אבל להפתעתי הצלחתי. הייתי צריך להודיע לחיילים שלי שסמל המחלקה שלהם עוזב. הושבתי אותם מולי, שלושים חבר'ה שהביטו עלי בעיניים שואלות והודעתי להם: 'אני יוצא לקורס- -טיס'. הם התרגשו מאוד וגם אני".

בחודש יולי 2003, בדרגת סמ"ר, התחיל סתיו את הקורס יחד עם מתגייסים טריים שהיו צעירים ממנו בשלוש שנים. "התחברתי שם גם לצעירים", הוא מספר. "תוך שבוע כבר היינו כולנו באותו ראש. לא משנה מאיפה הגעת - שם אתה טירון, אין ברירה, גם אם אתה בעצם סמ"ר. אני זוכר שביום השחרור שלי, בנובמבר 2003, כל המשתחררים בבסיס חגגו ואני שמרתי באותו זמן על האוהל עם הנשק. אבל ידעתי כל הזמן שאני נמצא שם כי אני רוצה להיות שם. לא התייחסתי לזה כאל שירות צבאי. חשבתי קדימה, אל מעבר לקורס, ראיתי את זה בתור מה שיהיה הקריירה שלי".

"הרגשתי פשוט בשמיים"

בתחילת הקורס התקשה סתיו לעמוד בדרישות הקפדניות שהציבו הלימודים העיוניים. אחרי שלוש שנים בהן לא החזיק מחברת ועיפרון, היה קשה להתרגל למצב החדש, בו הוא נדרש לידע רב במתמטיקה ופיסיקה. אבל מהר מאוד השתלט סתיו על העניינים וקיבל ציונים טובים במבחנים. כאשר הגיע שלב הלימודים המעשיים, לא היה מאושר ממנו. "וואו", הוא עונה כששואלים אותו איך היו הטיסות ועיניו בורקות. "זה היה תענוג. ללבוש סרבל טיסה, לעלות למטוס, לבצע את בדיקות החירום, לטוס... היה ממש כיף. אני זוכר במיוחד את אחת הטיסות, בה ישב לידי מדריך מבוגר, טייס במילואים והייתי צריך לבצע הזדקרות עם המטוס. במהלך התרגיל הזה המטוס מאבד גובה במהירות וצריך לעשות סדרה של פעולות כדי להתמודד עם המצב הזה ולהביא את המטוס להזדקרות. כשביצעתי את ההזדקרות פלטתי מין צעקת שמחה כזאת, כמו ברכבת הרים והמדריך כל כך נבהל שהוא מיד עצר הכל ושאל אותי בדאגה אם הכל בסדר. עניתי לו: 'בטח שהכל בסדר! זה כל- כך כיף!'. במהלך הקורס הרגשתי פשוט בשמיים, הייתי חוזר הביתה עם חיוך". שאיפתו של סתיו הייתה להגיע למגמת הקרב של הקורס ואם לא אז למגמת המסוקים. "אבי מגיע מרקע של מסוקים ועובד בתעשייה האווירית", הוא מספר. "בתור ילד הייתי מבקר במפעל בו הוא עבד ורואה את כל המסוקים, כך שמסוקים הלהיבו אותי מאוד. מצד שני, כשביקרנו בטייסת של מגמת ראשוני קרב בקורס, פשוט הזלתי ריר. רציתי להיות טייס-קרב או טייס מסוקים, ממש ראיתי את העתיד שלי שם. למעשה, כל חיי התכוננתי כדי להיות שם. גם המשפחה שלי ראתה את זה כך, זה פשוט נראה לנו מובן מאליו".

מלחמה, על החיים

בשלב השני של הקורס העבירו חניכי הקורס חלק ניכר מזמנם בשהייה בשטח. באותה תקופה החל סתיו לחוש ברע. תקפו אותו כאבי גרון, כאבי ראש וחולשה, סימפטומים של מחלת שפעת רגילה ולא יותר מכך. היה זה חודש ינואר, בעיצומו של החורף והרופא הצבאי שבדק את סתיו היה סבור גם הוא שמדובר בשפעת או צינון שהיו שכיחים אז וצייד אותו באקמול. שבועיים לאחר- מכן, כאשר סתיו התלונן שוב על כאבים, כבר חשד הרופא שמדובר במשהו רציני יותר משפעת ושלח אותו לבדיקת דם. "יצאנו לכמה ימים של ניווטים בשטח", נזכר סתיו, "ובאחד הערבים, בעודנו מתארגנים באוהלים, הגיע מישהו שקרא לי והודיע לי שמשהו לא בסדר בבדיקות הדם שלי ושהרופא מעוניין לראות אותי בדחיפות. הסיעו אותי לבסיס ועשו לי שוב בדיקות דם ואז לקחו אותי לבית -החולים סורוקה בבאר- שבע. הגעתי לבית -החולים בשעה 22:00 ישר מהשטח, לבוש מדי ב', לא התקלחתי שבוע לפני כן. שוב עשו לי בדיקות והרופא הודיע לי שמאשפזים אותי ללילה. אני, עם פרופיל 97, מעולם לא הייתה לי שום בעיה רפואית מיוחדת ופתאום מאשפזים אותי בבית -חולים. בשתיים בלילה הגיעה מישהי מר"ם 2, ביקשה ממני לחתום על מסמכים ולקחה לי את הנשק.הייתי חולה ועייף, בכלל לא הבנתי מה קורה מסביבי.

אשפזו אותי במחלקה שבהתחלה היה לי קשה לקרוא את שמה מהשלט, עד שהבנתי שכתוב בו 'מחלקה המטולוגית'. לא היה לי מושג מה זה. ספירות הדם שלי היו מאוד נמוכות וזה הראה שמשהו לא בסדר, אבל הרופאים לא ידעו מה".
סתיו היה מאושפז בבית- החולים מספר ימים, שאחריהם הוא שוחרר הביתה ומאותו הרגע ואילך היה בחופשת מחלה. על- פי התסמינים שהופיעו אצלו שיערו הרופאים שמדובר במחלת הנשיקה. כל שבוע חזר סתיו לבית- החולים סורוקה על-מנת לעבור עוד ועוד בדיקות שאולי ישפכו אור על סיבת המחלה שלו. התגלה כי הטחול שלו מוגדל וממדיו תפחו לפי שניים כמעט מטחול של אדם בריא. לאחר כחודש של בדיקות ששללו מחלות שונות ומשונות הודיעו הרופאים לסתיו כי יהיה עליו לעבור ניתוח להוצאת הטחול. בחיפושם אחר חוות- דעת שנייה בנושא הגיעו בני המשפחה אל פרופסור דינה בן- יהודה, מנהלת המחלקה ההמטולוגית בבית- החולים הדסה עין כרם שבירושלים. הטיפול בסתיו הועבר לבית החולים הדסה. בחודש אפריל הודיעה פרופסור בן יהודה לבני המשפחה כי אין מנוס מלבצע את הניתוח.
הניתוח להוצאת הטחול אמור היה להתבצע באמצעות ארבעה חתכים קטנים, בשיטה חדישה בה אין צורך לפתוח את חלל הבטן. "נכנסתי לניתוח בידיעה שהוא יארך שלוש עד ארבע שעות. בפועל נמשך הניתוח כשבע שעות ובמהלכו נפגע לי כלי דם ראשי ונכנסתי למצב מאוד מסוכן. פתחו לי את הבטן לגמרי והניתוח הפך לניתוח חירום. קיבלתי ארבעה עירויי דם. הרופאים הוציאו לי את הטחול שהיה מלא בגושים ובדקו את האיזור על- מנת לבדוק שאין שם גושים נוספים.
"הניתוח היה הדבר הכי קשה שעברתי במהלך ההתמודדות עם המחלה. גם עכשיו, שמונה חודשים אחרי, אני עדיין מרגיש ככה. בתקופה שאחרי הניתוח סבלתי מכאבי תופת. לא עשיתי כלום חוץ מלבכות ולישון. הייתי מחובר לצינור שהזרים לי מורפיום, חיברו לי זונדה (צינור הזנה מלאכותית שעובר דרך האף ומגיע לקיבה), צינור חמצן, עירוי דם, קטטר וצינור שיצא מתוך הבטן לניקוז הנוזלים. קיבלתי המון תרופות שסיממו אותי וגרמו לי להזיות שמנעו ממני לישון. בשלב כלשהו הרופאים אמרו שאני צריך לרדת מהמיטה ולהתחיל ללכת כדי שהגוף לא יתנוון. אני לא יכול אפילו לתאר את הכאבים שחשתי. הייתי מתעלף מכאב ברגע שהייתי קם מהמיטה. במשך חודש לא אכלתי כלום, ירדתי 17 קילוגרמים. אני בסך- הכל הייתי בשטח בניווטים ואמרו לי שבדיקת הדם שלי לא תקינה ומשם הכל התגלגל".

הדרך הארוכה חזרה

סתיו החל בתהליך השיקום שלאחר הניתוח. הוא התחיל ללכת לאט לאט ובהדרגה גם החל לאכול בעצמו. "ערב אחד נכנסה הרופאה לחדר שלי וביקשה ממני לומר להורי שיבואו לבית- החולים למחרת בבוקר, משום שיש לה תשובות בקשר למצבי והיא מעוניינת לדבר איתם", הוא מספר. "בבוקר ההורים הגיעו. הם ישבו איתי בחדר ופרופסור בן- יהודה נכנסה ואמרה: 'יש לי חדשות לא כל כך טובות'. באותו הרגע עברה במוחי המחשבה שבטח יש סיבוך שקשור לניתוח, לא חשבתי על משהו יותר רציני מזה. ואז היא אמרה לי: 'יש לך לימפומה'. 'מה זה לימפומה?' שאלתי והיא ענתה: 'לימפומה זה סרטן'".
הודעתה של פרופסור בן- יהודה לא הפתיעה את הוריו של סתיו, שתיארו לעצמם לפני כן שלא הוזעקו לבית החולים כדי לשמוע חדשות טובות וכבר העלו במוחם את האפשרות שמדובר בסרטן. תגובתו של סתיו, לעומת זאת, הפתיעה אותם לחלוטין. "הוא היה מאוד ענייני ברגע שקיבל את ההודעה", מספרת אמו, דורית. "היינו פשוט בהלם מהתגובה שלו. מיד הוא נעץ בה עיניים ושאל: 'אז מה עושים?'". "באותו הרגע לא ראיתי סיבה להתחיל להתנהג אחרת", מסביר סתיו. "רציתי לדעת מה זה אומר ומה אני אצטרך לעבור עכשיו".
מחלת הלימפומה, ממנה סבל סתיו, היא סוג של סרטן הפוגע במערכת הדם. המחלה באה לידי ביטוי בגדילה בלתי מבוקרת של תאי דם לבנים הקרויים לימפוציטים. בהתאם לכך, פוגעת המחלה באיברים בהם יש ריבוי לימפוציטים כגון בלוטות הלימפה, הטחול, הכבד, מח העצם ועוד. לאחר שסיפרה פרופסור בן- יהודה לסתיו והוריו על המחלה, היא הודיעה להם שהוא יצטרך להתחיל לקבל טיפולי כימותרפיה באופן מיידי. הגידול שנמצא בטחול של סתיו הוצא לחלוטין והצילומים שנעשו לו הראו שלא נמצאו גרורות, כך שהטיפול הכימותרפי ניתן לו למעשה כפעולת מנע שמטרתה להבטיח שהגידול אכן הוסר ולא יחזור.
"תקופת הכימותרפיה כללה הרבה הקאות, הרבה בלגאן, הרבה בכי והרבה שהייה במיטה", נזכר סתיו. "כימותרפיה פוגעת בתאים שמתפתחים מהר, כמו תאים סרטניים, אבל גם כמו תאי השיער, ריריות בפה, הקיבה ומערכת העיכול. השיער שלי נשר, סבלתי מבחילות נוראיות, הקאתי כל הזמן ולא הייתי מסוגל לאכול. אחרי שמקבלים כימותרפיה במשך שלושה ימים לא קמים בבוקר והולכים הביתה, אלא נשארים עוד שלושה ימים בבית- חולים ומתמודדים עם ההשפעות הקשות. זה היה סיוט. לא יכולתי לקום מהמיטה, הייתי סוגר את כל האורות בחדר, מדליק את המזגן על עוצמות הקירור הגבוהות ביותר ורק שוכב במיטה ומנסה להיות במקום אחר. פשוט חשבתי על דברים אחרים".
שלוש פעמים קיבל סתיו טיפולי כימותרפיה שנמשכו מספר ימים כל אחד ולאחר- מכן זכה למעט מנוחה. רופאיו עקבו אחר מצבו והחליטו בסופו של דבר שעליו לעבור השתלת מח עצם. "הרופאים רצו לעשות כל מה שאפשר על-מנת להבטיח שהמחלה לא תחזור", מספרת דורית, "לכן סתיו קיבל כימותרפיה כל כך אינטנסיבית. השתלת מח העצם היוותה בעצם את 'התותחים הכבדים', כדי שאם נשאר עוד תא סרטני אחד בגופו של סתיו- גם הוא יושמד. כולנו נבדקנו על-מנת למצוא תורם בעל התאמה מלאה לסתיו, אני, בעלי ושלושת ילדינו הנוספים. לשמחתנו טל, אחיו בן ה-19 של סתיו, נמצא מתאים ב-100% לתרום לאחיו מח עצם. כשהתקשרתי אליו לספר לו שנמצא תורם מבינינו, שאלתי אותו: 'מי זה לדעתך?' והוא ענה: 'זה בטח אני, כי אני הכי מפחד ממחטים'".
את השתלת מח העצם עבר סתיו בחודש אוגוסט האחרון. הליך תרומת מח העצם היה פשוט למדי: באמצעות כימותרפיה מאוד חזקה הושמדו תאי מח העצם של סתיו על- מנת לפנות מקום לאלו של אחיו. טל קיבל מספר זריקות, חובר למכונה ששאבה ממנו דם משך כשלוש שעות בעודו צופה בטלוויזיה ומשוחח עם משפחתו ולאחר- מכן הושתלו תאי מח העצם שלו בגופו של סתיו. ההשתלה עברה בהצלחה ללא סיבוכים מיוחדים.
"כשקיבלתי לראשונה את ההודעה שיש לי סרטן", מספר סתיו, "לא חשבתי על הקורס. כבר עברו אז מספר חודשים מאז שיצאתי לחופשת מחלה והייתי קצת מנותק, הקורס היה רחוק ממני. רק אחרי שעבר קצת זמן הבנתי מה המחלה אומרת לגבי בהקשר של הקורס". סתיו לא שכח את אהבתו לטיסה ולאורך כל ההתמודדות עם המחלה היה נחוש לחזור ולסיים את הקורס. "אחרי ההשתלה, כמה ימים אחרי ששוחררתי מבית החולים, חזרתי אל פרופסור בן- יהודה ואמרתי לה: 'אני רוצה לחזור לקורס-טיס בינואר'. עמדתי מולה, חיוור, רזה, בלי שיער, כמה ימים אחרי השתלת מח עצם, ואמרתי לה את המשפט הזה. היא הביטה עלי בפליאה גמורה ולא ידעה אם לצחוק או לבכות. היא הייתה בהלם. מיד היא התעשתה והודיעה לי שייקח עוד זמן עד שאני אצא מכלל סכנה ושבינתיים אני צריך לחכות בסבלנות".

עם קצת עזרה מחברים

"שאלתי פעם את הרופאה שלי מהם הסיכויים שלי לחיות, באחוזים", אומר סתיו. "היא הסבירה לי שיש יותר מאלף סוגים של סרטן ושגם הסוג שיש לי, הלימפומה, מתחלק לכמה סוגים. היא אמרה שמכיוון שיש כל כך הרבה גורמים ומשתנים שמשפיעים על התפתחות המחלה, אי אפשר לענות על שאלה כזאת. רק לאחרונה נודע לי שסוג הלימפומה שתקף אותי נחשב מאוד אגרסיבי ושבארץ ידוע רק על חולה אחת שהבריאה ממנו".
סתיו לא עבר את המחלה לבדו. לאורך כל הדרך הוא קיבל כמויות עצומות של תמיכה ואהבה מצד מפקדיו וחבריו לקורס. כבר בשלב האישפוז הראשוני, כשעוד טופל בבית- החולים סורוקה, הגיע לביקור מפקדו הישיר בקורס, סרן י'. "הייתי בשוק", הוא נזכר בחיוך, "היה לי מוזר לשבת וסתם לדבר איתו". החברים מהקורס דאגו כל הזמן, התקשרו וקפצו לבקר. ככל שמצבו של סתיו החמיר כך גברה התמיכה בו.
"כאשר אובחנתי כחולה בסרטן י' החליט לנסות לעודד אותי", מספר סתיו. "יש לו חבר, טייס מסוקים, שחלה בסרטן מסוג מאוד קשה, התגבר על המחלה וחזר לטוס. הוא סיפר לו עלי ועל מצבי והחבר הגיע לבקר אותי. הוא ישב איתי והסביר לי הכל על ההתמודדות עם המחלה, עד הפרטים הקטנים. רק כשהוא סיפר לי על נשירת השיער שלו בזמן הכימותרפיה הבנתי פתאום שגם השיער שלי ינשור בעקבות הטיפולים. התחלתי לחשוב על איך אני הולך להיראות ומה הולך לקרות לי. לפני ששוחחתי איתו לא היה לי מושג בכלל. הייתי כמו כל אדם ממוצע ששמע על כימותרפיה רק בטלוויזיה והוא הסביר לי למה לצפות ואיך להתמודד וזה מאוד עזר לי ועודד אותי".
י' בעצמו נהג ועדיין נוהג, לבקר את סתיו לפחות פעם בשבוע. בכל פעם שהיה מגיע הביא איתו מתנה שתעודד את סתיו. "הוא תמיד ידע להביא את הדבר הנכון לאותו הרגע", נזכר סתיו. י' ליווה את סתיו לאורך כל שלבי הטיפול. כאשר קיבל סתיו את טיפול הכימותרפיה הראשון בדיוק הגיע י' לבקר. "אמרנו לו שאולי עדיף שלא יבוא לבקר, כי סתיו בדיוק אמור היה לקבל את המנה הראשונה ולא ידענו איך זה ישפיע עליו", מספרת דורית. "הוא אמר שהוא מגיע לבקר בכל זאת. ברגע שהוא הגיע חיברו את סתיו לשקית הכימותרפיה, שבעצם מטפטפת את התמיסה לתוך הווריד, כמו אינפוזיה. י' ישב איתנו במשך כל הטיפול, ולא עזב לפני שנגמרה הטיפה האחרונה".
גם מפקד בית-הספר לטיסה, אל"ם ניר, לא נפקד ממיטתו של סתיו. הוא נהג לבקר בכל הזדמנות וסייע למשפחה ככל שיכול. "לפני ההשתלה, כחלק מהליך הטיפול, הרופאים הודיעו לי שאני חייב למצוא 30 אנשים שיתרמו מנה של דם עבור טרומבוציטים", מספר סתיו. "הטרומבוציטים הם אלו שגורמים לקרישת הדם בגוף ורמת הטרומבוציטים שלי הייתה מאוד נמוכה. מכיוון שאין בנק-טרומבוציטים כמו בנק-הדם, בית-החולים זקוק לאנשים שיוכלו לתרום טרומבוציטים במקרה הצורך. הדרישות הן מאוד קפדניות: התורמים צריכים להיות אנשים בריאים, בגילאי 65-18, שלא היו במזרח-הרחוק ודרום-אמריקה, שלא סובלים ממחלות ושיוכלו להגיע לבית החולים במקרה הצורך תוך כשעתיים. כשאמא שלי שמעה על כך, זה פשוט שבר אותה. לא ידענו איפה נמצא 30 תורמים שיעמדו בקריטריונים. בדיוק באותו היום הגיע ניר לבקר אותי. סיפרנו לו על הבעיה שלנו והוא מיד הודיע לנו שאנחנו יכולים לראות את העניין כמסודר. בתוך פחות משבוע הגיעה ניידת התרמת דם לבסיס חצרים, בו שוכן בית-הספר לטיסה וכל פרחי הטיס תרמו דם. בסופו של דבר היו לי 200 מנות דם. היינו בהלם, לא ידענו איך להגיב לזה בכלל".
החברים בקורס לא שכחו את סתיו ולו לרגע. הם הרעיפו עליו אהבה אדירה והראו גילויי חברות אמיצה. בכל מסע שסיימו, עם כל סיכה שקיבלו, תמיד דאגו לבקר את סתיו במיטת חוליו כדי שיידע וירגיש שהוא עדיין חלק מהם. חלק ניכר מהזמן המועט שהיה להם לבלות בסופי השבוע בבית היו מבלים על יד מיטתו. "באחד מסופי השבוע החליט ניר שאנחנו, הוריו של סתיו, זקוקים למנוחה", מספרת דורית.
"כל חניכי הקורס נשארו בבסיס באותה שבת, וניר הורה ששניים מהם, שגרים בירושלים, ישארו להשגיח על סתיו בבית-החולים במקום להיות בבסיס. הוא אמר לנו ללכת הביתה ולנוח. שני החניכים לא הסכימו לעזוב את סתיו ולבסוף הצלחנו לשכנע אותם לעשות משמרות ולבלות קצת זמן בבית. אחד מהם, שהוא שומר שבת, הלך ביום שבת שעתיים וחצי ברגל מביתו אל בית- החולים על-מנת לחזור ולהיות עם סתיו". כשדורית מספרת על כך היא נרגשת מאוד. "אין לי מילים", היא אומרת, "כדי להודות לאנשים המדהימים האלו. מהמפקד הבכיר ביותר ועד אחרון החיילים, כולם היו מוכנים לעשות בשבילנו הכל".

לוחם נשאר לוחם

הראיון עם סתיו נערך באמצע חודש נובמבר, כשלושה חודשים לאחר השתלת מח-העצם. כאשר ישב בסלון ביתו יחד עם אמו דורית וחברתו ליטל, מספר את קורותיו בשנה האחרונה עם הרבה חיוכים והומור, לא נראה היה שמשהו יכול לנצח אותו. היתה זו תקופה מצוינת בשבילו, וניתן היה להבחין שהוא פורח. "הוא עשה כמה בדיקות שהראו שהוא למעשה נקי מהמחלה ובזמן הזה הוא הספיק להירשם ללימודים לפסיכומטרי" מספר אביו, דני. "הוא אפילו חזר לטיסנאות ושקל מה ללמוד באוניברסיטה". "במקביל הוא היה בקשר עם מפקדיו מקורס-הטיס", מוסיפה אימו, דורית.
"הוא הגיע לועדת פרופיל עם המפקד שלו וקיבל פרופיל 21 זמני. המטרה היתה להוכיח להם שהוא בריא ושהכל בסדר ושהוא יוכל לחזור לקורס ביום מן הימים. המפקדים שלו אפילו ניסו לקבוע איזשהו לוח זמנים על-מנת שהוא יהיה כשיר מבחינה גופנית לחזור לקורס. הוא שמח ללמוד לפסיכומטרי כי הוא האמין שהמיומנויות שהוא ירכוש במהלך הלימודים לפסיכומטרי יעזרו לו אחר כך בהמשך הקורס. המפקד שלו, י', הביא לו גם חומר לימוד של החברים בקורס, כדי שהוא יעמוד בקצב שלהם".
באותה תקופה הגיע סתיו פעם בשבוע לטיפול יום בבית-החולים לשם מעקב ומדי פעם גם קיבל תרופות בעירוי. הוריו מספרים שחזר להתנהג כמו נער רגיל בן 22. "התחושה שלו היתה של אדם בריא", מספרת דורית. "הוא היה הולך לטיפולים לבד, יושב ולומד, בערב היה יוצא, בתי-קפה, מסעדות, חברה, חבר'ה...". דני מספר שסתיו החל גם לצאת לריצות בערבים, על-מנת לחזור לכושר. "אנשי המקצוע בית-החולים היו המומים כשראו את המצב שלו ואת קצב השיקום", הוא מספר. גם האווירה בבית חזרה לקדמותה ובני המשפחה היו מאושרים כמובן לחזור לשגרה. אבל בתחילת דצמבר החל סתיו לחוש שוב ברע. הבחילות, החום והתשישות חזרו ותקפו אותו ללא כל אזהרה מוקדמת. "הוא עשה בדיקות במסגרת המעקב ולפי הבדיקות כבר הבנו בעצמנו, עוד לפני שהרופאים אמרו לנו, שיש בעיה", מספרת דורית. הבדיקות שעבר סתיו במסגרת המעקב הן בדיקות שנועדו לאבחן גידולים וגרורות הקיימים בגוף ואלה לא נמצאו. אולם כשמדובר במחלת הלימפומה, ממנה סבל סתיו, מדובר לא רק בגידולים סרטניים, אלא בתאי דם נגועים שנמצאים בכל הגוף כולו. לכולם היה ברור שהמחלה חזרה.
סתיו הוכנס מיד לסדרה של בדיקות ואחיו טל הוזעק באופן בהול מהצבא על-מנת לתרום לו שוב מח-עצם. הוחלט גם לתת לו טיפול של זריקות ביולוגיות בעלות תופעות לוואי קשות מאוד, בתקווה שכך תיעצר התקדמות המחלה. "סתיו היה מאושפז למשך כמה ימים ואז התבשרנו בשמחה רבה שהסרטן נעצר" מספרת דורית.
"הרופאים חשבו מה לעשות הלאה. הוא חזר אז לשלושה ימים הביתה ואלו היו שלושה ימים מאוד קשים. הוא היה חצי מעולף והרגיש מאוד לא טוב ובכל זאת ניסה לנהוג לחברתו בירושלים. הוא לא היה מסוגל לחזור בעצמו. דיברנו עם הרופא שלו וכבר היה ברור לנו שהוא עומד להתאשפז שוב. הוא הבין בעצמו שהמצב מאוד רע וזה לא התאים לו, פשוט לא הסתדר לו עם התוכניות. זה היה בשבילנו כמו לקבל אלה לראש". כאילו לא די בכך שהמחלה התפרצה שוב בפתאומיות, היא גם התפרצה באלימות רבה. אם בתחילת המחלה, כאשר סתיו רק אובחן, ההידרדרות במצבו נמשכה חודשים, הפעם היה מדובר בימים. "המחלה פשוט דהרה", אומרת דורית.
"סתיו עבר עוד בדיקות, ובשלב מסוים כל הרופאים, האחיות ואנשי הצוות שטיפלו בו במשך המחלה התכנסו לדון ולהחליט מה עושים במקרה שלו שהפך למקרה חירום. כשהם יצאו, ניגשתי לרופא שלו ואמרתי לו: 'סתיו צריך תוכנית עבודה. הוא עובד לפי תוכניות. רק אם תתנו לו תוכנית עבודה הוא יוכל לפעול לפיה'". ישבנו במשרד שלו יחד עם סתיו ומפקדת ר"ם 2 שהוזעקה למקום והרופא שטח בפני סתיו את 'תוכנית העבודה' שהם גיבשו". הרופאים של סתיו החליטו לטפל בו באמצעות טיפול של חמש זריקות כימותרפיות שאמורות לעצור את המחלה. מדובר בזריקות יקרות מאוד שלא קל להשיגן, אולם בעזרתה של מפקדת ר"ם 2 הושגו התרופות עבור סתיו כבר באותו היום.
מדובר בזריקות בעלות תופעות לוואי קשות המתבטאות בכוויות קשות על העור. במקביל הודיעו הרופאים לסתיו שעליו לעבור השתלת מח-עצם שניה, הפעם מאימו שנמצאה מתאימה לו ב-50%. גם טיפולי הקרנות התווספו לראשונה לתוכנית הטיפול בו. הרופאים החליטו שחייבים לנסות הכל. "הטיפול היה קשה מאוד", מספרת דורית. "זה היה הטיפול הקשה ביותר שסתיו קיבל אי-פעם. אבל הוא לא נכנע.
כתוצאה מהכימותרפיה הקשה וההקרנות הוא קיבל כוויות בכל הגוף, חיצוניות ופנימיות. היה שלב שבו הוא לא יכל לבלוע כלום בגלל הכוויות הפנימיות, אז הוא היה מסנן את הכדורים הפחות נחוצים ובולע רק את החשובים באמת. הוא כבר הכיר את התרופות כל כך טוב שהוא ידע איזה תרופות הן בגדר חובה ואיזה תרופות אינן". למרות מצבו הפיסי הקשה, סתיו לא ויתר לעצמו ולו לא לרגע. "למרות כל הכוויות והכאבים הוא היה תופס את העמוד של האינפוזיה, יחד עם כל המכשור ויוצא לצעוד ברגל לאורך המסדרון של המחלקה על-מנת להפעיל את הגוף", נזכרת דורית. "לפעמים אנחנו בעצמנו היינו מתעייפים מהסיבובים האלה. הצוות היה עומד ומסתכל עליו מהצד בהשתאות, הם לא האמינו שהוא מסוגל לזה. אבל הוא אמר: 'אני חייב להתגבר ואני ממשיך הלאה'".

סוף המערכה

בסוף חודש ינואר התגלה כשל קשה בריאותיו של סתיו והוא התקשה לנשום. הוא חובר למכונת הנשמה ומסיכה שמנעה ממנו את היכולת לדבר והקשתה עליו מאוד. "סתיו היה פשוט מותש ממאבק הנשימה. הוא לא הצליח לישון והיה עייף כל הזמן", מספרת דורית. "הרופאים החליטו שכדי לאפשר לו לנשום כמו שצריך, חייבים להרדים אותו והוא הורדם והועבר למחלקת טיפול נמרץ נשימתי". סתיו שהה במחלקה כשבועיים, כאשר בכל יום התמודד גופו עם מצבים מסוכנים מאוד. מצבן של הריאות היה קשה מאוד והרופאים ניסו למנוע את הכשל בשאר מערכות הגוף, אך מצבו של סתיו הלך והידרדר. ביום חמישי, ה-10 לפברואר, ישב הצוות הרפואי עם הוריו של סתיו והסביר להם בפרוטרוט את מצבו והסיכונים שהוא נמצא בהם. "הבנו שבמצב הזה לא נילחם יותר", אומרת דורית. "החלטנו שניתן לטבע לעשות את שלו ושלא נילחם עוד לאחוז בו בכל הכוח. הוא הרי נלחם כבר כל-כך הרבה. הצוות חזר ואמר לנו שהם עוד לא ראו כזאת מלחמה לפני כן". בני המשפחה והחברים התכנסו סביב מיטתו של סתיו על-מנת להיפרד. סרן י', מפקדו של סתיו מהקורס, הגיע לומר שלום אחרון.
"י' וחברתו נפרדו מסתיו עם הרבה דמעות", נזכרת דורית. "הם עמדו ליד המיטה שלו. י' אמר לסתיו: 'מגיע לך כנפיים עם פז"ם'. הוא הוריד את כנפי-הטיסה שלו מהמדים והעניק אותן לסתיו". ביום שישי המשיכו אנשים להגיע ולהיפרד מסתיו במיטת חוליו.
בערב התכנסו סביבו משפחתו, חברתו ליטל וחבריו הקרובים לפרידה אחרונה. "ליטל ואני החזקנו לו את היד, ליטפנו אותו ואמרנו לו שהוא יכול ללכת", מספרת דורית. "דני הניח את הכנפיים של י' על החזה של סתיו ולחש לו באוזן הוראות המראה. באותו הזמן, באחד המזרקים שהיו מחוברים אליו עמד להיגמר החומר שמייצב את פעולת הלב. הרופאה הגיעה עם מזרק ביד ושאלה אותנו מה לעשות. לא ידענו מה לעשות ומהי ההחלטה הנכונה. בעודנו מתלבטים סתיו הלך מאיתנו. הוא פשוט הרגיש שקשה לנו להחליט וכל המכשירים שלו נדמו בבת-אחת, בלי לתת לנו להחליט את ההחלטה הסופית. הוא לקח את ההחלטה בידיו".

ביום שישי ה-11 בפברואר 2005, בשעה תשע ורבע בערב נדם ליבו של סתיו. ב-11 בפברואר 2004, בדיוק שנה לפני כן, הגיע סתיו לראשונה לחדר-המיון בבית-החולים סורוקה, בסביבות השעה תשע בערב, היישר מניווט בשטח. "אני זוכרת איך הוא התקשר אליי ואמר לי: 'אמא, אני לא יודע למה, אבל שלחו אותי לסורוקה, אני בחדר-מיון, משהו לא בסדר בבדיקות הדם שלי'", נזכרת דורית. "הוא נאבק בכל כוחו, אבל הוא לא יכול היה יותר. גם זה דבר שצריך לקבל".
יומיים לאחר מותו נערכה לסתיו הלוויה צבאית, בה בלטו מדי חיל-האוויר. חבריו מהקורס, שלא עזבו אותו לרגע בתקופת המחלה, הספידו אותו וירו לכבודו מטח כבוד. "גם באשפוז השני, בדיוק כמו בתחילת המחלה, עטפו אותו חבריו מהקורס באהבה", מספרת דורית. "הם דאגו לו בלב ובנפש. מרגע שאושפז הוא היה זקוק לתרומות דם בשל בעיה בקרישת הדם וזה היה ברור שהחבר'ה שלו מקורס 152 יתרמו לו, גם אם זה אומר להפסיד ימי לימוד.כשהייתי מרימה טלפון למפקד שלו ואומרת לו שאני צריכה שני חבר'ה לתרומת דם הם היו מתווכחים ביניהם מי ייסע.
הם היו כל כך שמחים שהם יכולים לשבת לידו חמש דקות, הם ממש קרנו מאושר על כך שהם יכולים לעזור לו מעט. זה ערך הרעות והוא מאוד הוקיר את זה". "מיד לאחר ההלוויה הגיע אלינו אוטובוס והבית הוצף בפרחים,פרחי-טיס", מוסיף דני. "הם היו ממש פרחים תוך הבית.הם הגיעו באוטובוסים, בעשרות ונכנסו הביתה לפי התור. במהלך השבעה הם היו מגיעים בכל ערב וכשהדלת היתה נפתחת והם היו נכנסים, היינו אומרים: 'החמצן הגיע'" הוא אומר בחיוך.
סתיו גולן השאיר אחריו הורים, בת זוג ושלושה אחים צעירים. כאשר מדברים על סתיו בבית משפחת גולן, מדברים לרוב עם חיוך, מעין תזכורת לחיוכים הרבים שעלה על פני הסובבים אותו לאורך כל חייו. "סתיו הלך לעולמו", מסכמת דורית, "הוא תמיד יהיה צעיר, תמיד יהיה בן 22, תמיד יהיה פרח-טיס, מה שהוא כל כך רצה להיות. הוא תמיד יהיה בחיל-האוויר שהיה גאוותו הגדולה. הוא תמיד יהיה חלק ממשפחת חיל-האוויר, המשפחה שתמיד חיבקה אותו והעניקה לו רק חום ואהבה".