ההספדים


עשר שנים שנים ללכתו.............


מכתב לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 13.2.15
מאת: עינב, אחותו.


10 שנים חלפו סתיו,

ואתה לא פה כדי לראות לשמוע ולהרגיש.
אנחנו גדלנו ואתה נשארת צעיר בן 22 בחור יפה, גבוה עם עיניים כחולות.
היית גבר חסון וחזק פיזית. עברת את האימונים הקשים ביותר בצבא,
אבל המחלה שהשתלטה עלייך הצליחה להכריע אותך.

בכל תקופת המחלה הראת לנו כמה שאתה חזק ונלחם בה בכל כוחותיך, עד שהמחלה ניצחה אותך.
שבועיים לפני שנפרדת מאתנו הגעתי יחד עם אופק לבקר אותך,
ולמעשה זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו אותך.
נראית כל כך שליו ורגוע ...
ולמרות כל ההכנות שעשו לנו לא חשבנו שניפרד ממך כל כך מהר.

היית אח טוב ומאוד אחראי. דאגת לנו, שמרת עלינו ושיחקת איתנו.
אני זוכרת שהיית בא לקחת אותי מהגן ודואג לי.
יחד עם טל ואופק היינו מרכיבים יחד פאזלים, משחקים במונופול, רמיקוב וקלפים.
לימדת אותי לרכב על אופניים ושכחת להראות לי איפה לוחצים על הברקס,
וכל פעם אני נזכרת בזה וצוחקת.
גם בתקופת בית הספר כשכבר הייתי נערה תמיד היית האח הגדול האחראי והמשגיח.
אהבתי לראות אתך מגיע הביתה חתיך כזה עם המדים שישבו עליך פרפקט.

ברגילה הראשונה שלך מקורס הטיס החלטת שאתה רוצה כלב... אז נסענו ל"צער בעלי חיים" אחרי שעשית אודישן לכל הכלבים, בחרת בסוף בשרי שלנו - מאז אנחנו מרגישים בטוחים ושמחים שיש לנו אותה.

המשפחה שלנו גדלה:
אבא ואמא הפכו לסבא וסבתא, טל ודלית הם עכשיו הורים. לוטם החמודה כמעט בת שלוש, משחקת ומספרת סיפורים, כייף לשמוע לראות ולשחק איתה.
ונועם החמוד בן חצי השנה שולח חיוכים לכולם.
אני מדמיינת אותך איתם… הדוד סתיו .... מאמינה שאם היית אתנו היית מאושר איתם.
סתיווי אתה חסר לנו, הדיבור והצחוק שלך חסרים לנו,
הרעש שהיית עושה בבית וגם קצת הבאלגן שהיית משאיר חסרים לנו, הנוכחות שלך חסרה לנו.

אוהבת אותך,
ומתגעגעת המון
אחותך עינב.




סתיו היקר,
במקום הזה לפני עשר שנים נפרדנו ממך. הדמעות היו טריות ומבריקות, כמו טיפות הגשם שזה עתה ירדו הגעגועים החלו להתגבר עוד בטרם התחלנו לעכל את הפרידה, הכאב והזעזוע על לכתך החלו להישטף באינספור סיפורים עליך מפי אנשים שהכירו בך,

שפגשו אותך. עשר שנים של נהר הזמן שהציף זיכרונות נכספים וגעגוע מתמשך של כל אותם אלה שחוו אותך והרגישו את האדם המיוחד שבך.

גם בראי עשר שנים, מגע ידך, שלא חדלה מלהיות חמה ומלטפת, אותה זו שדרכה תקשרנו והרגשת את סובביך ברגעים הקשים ההם, מרגישה חמה ולוחצת גם היום. האנשים כאן סביבך שבאו להכיר ולציין את זיכרונך, עדות לכך שנרך עדיין בוער ומאיר.

הרגע הזה שכולנו כאן סביבך, מאפשר לנו לראות את קרוביך ולנסות לדמיין ולו במעט היכן היית משתלב בחיינו בעשור האחרון.

אני בטוח שהיית אח למופת ' אה כן, גם דוד מצחיק ומפנק לשני אחיינים שלא מזמן נולדו לאחיך טל. היית משתעשע בחוש ההומור השנון שלך ומצחקק על אבא דני ואימא דורית על היותם סבא וסבתא, הכצעקתה?!

לבטח היית גאה באופק, אחיך הקטן, שכל חייך דאגת לפרוס עליו דאגתך והכוונתך. לא תופתע לדעת כי הוא בחר בדרכך והעדיף ללכת במסלול הקשה ולאתגר את יכולותיו במסגרת הצנחנים. למעשה הוא הפך לגבר ממש כמוך, הדמיון מדהים- הליכתו כהליכתך, חיוכו חושף ים של נתינה וטוב לב, סקרנותו כיונקת מסקרנותך שלא ידעה סוף.

אני יכול לדמיין כיצד היית אוזן קשבת לעינב ומנסה להתעניין בכל שלב אותו היא חווה בחייה הבוגרים, מנסה לייעץ ולהעשיר את דרכה.

בל נשכח שהיית נכד אהוב ומכבד של שתי הסבתות שלך שלבטח היו זוכות ללא מעט שעות ביקור והקשבה מצדך, שכן היית אדם שחשוב לו מאוד להתעדכן במכריך ולהתעניין בחייהם.

אנחנו כנראה לא נבין את הרגעים הרבים שיכולנו לזכות בך ולבטח היו מעשירים את חיינו ומעצבים את דרכנו, כי כזה היית - אדם רחב לב עם המון רצון לתת ולסייע, לטכס עצה חכמה ולצבוע את המציאות באור חיובי ואופטימי.

אתה יודע סתיו, לפני כחודשיים אני ונירה ילדנו את בתנו הבכורה. בתום לידה ארוכה שהתרחשה בהדסה עין כרם. מקום הלחימה האחרון שלך, הלכתי להתרענן במסדרונות בית החולים. כמו תסריט שנכתב מראש, פגשתי שמה במקרה לגמרי את פרופ' בן יהודה שטפלה בך ברוב מרצה. אותה פרופ' שהמדע והמחקר לא עמדו לה. נגשתי אליה והזכרתי לה שלפני עשר שנים היינו פה בנסיבות אחרות לגמרי עם חברי הטוב סתיו, בו ברגע ששמעה היא את אותיות שמך, פרצה באבחה לשיחתנו ובהתרפקות בולטת השמיעה באוזני "הוי סתיו גולן ,הלוחם הזה כל כך נכנס לי ללב, כמה רציתי שייצא מזה, איזה אדם!!!". עמדנו שנינו כמו חווים ביחד את תחושת הגעגוע, כמו משחזרים שוב את אובדנך הכואב.

במילותיה אלו, המשקפות איך נגעת בליבו של כל אדם, גם זו של הפרופ' הכי מקצועית שיש, נזכרת ותיזכר.

וכמו סגירת מעגל, באותו מקום בו נדמו לה חיים ופרחו להם מחדש, שזרת לנו את משנתך לחיים - אופטימיות אין קץ, נתינה ואהבה כמקורות כח וצמיחה אותם יש לכל אדם שיבחר לצעוד בדרכך.

אנו אוהבים וזוכרים ומרגישים שנרך עוד מאיר.
נופר ונירה



סתיו,
כבר כמה חודשים המילים מתבשלות אצלי. עשר השני האלו הן סמליות, כבדות ומחייבות. כל כך הרבה עבר בהן. עולם נברא והשתנה.

עברתי מספר גלגולי- אבל בשנים האלו.

בשנים הראשונות התאבלתי על אהבה שהסתיימה. על הבחור איתו גדלתי ושאותו אהבתי. התאבלתי על כל הרגעים היפים והמצחיקים, ועל כל הרגעים הנוראיים והכואבים שאותם אני לא שוכחת.

בדיעיבד, מסתבר, היינו ילדים וכמו אצל ילדים הכל היה בווליום גבוה; הצחוק, הבכי, הגעגוע, הציפייה, פרידות והחזרות.

היינו ביחד 6 שנים וגדלנו בתוך המשפחות שלנו. המוות שלך השאיר את כולנו כועסים וכאובים. בבית של הוריי יש תמונה שלנו מחובקים מטיול שנתי י"ב- המקום שלך אצלם שמור.

בשנים הבאות האבל תפס צורה של געגוע לחבר, לחברות.
כולנו היינו עסוקים בנסיעות, לימודים, חיים סטודנטיאלים, זוגיות וחתונות. ואתה היית חסר.

בשנים האחרונות, מאז שהפכתי לאמא, כואב לי במיוחד.
אני כבר לא כואבת את עצמי אלא את ההורים שלך שנאלצו להפרד מהיקר מכל. זה כל כך כואב, בלתי אפשרי ובלתי מובן. ההורים שלך מדהימים כשהיו- משפחתיים, חברותיים, צוחקים, משתדלים להנות מהחיים ושותפים לשמחות שלנו. כמה אומץ, כח רצון וחיות צריך בשביל לחיות לצד העשור הזה.

סתיו אהוב, חבר, בן
אני מתגעגעת.
זוכרת בעיקר את הגובה המרשים, הידיים הגדולות, החיוך התמים, הבדיחות המטופשות והצחוק שלך. זוכרת אותך מתלהב ושמח.
לא אשכח את שבתות בבוקר בגבעת זאב, את השלישייה המופלאה עם שפר, את זה שהיית טוב ואמיתי כל כך. ובעיקר לא אשכח את זה שניסית להיות גדול מהחיים אבל החיים גדולים מאיתנו.

אוהבת אותך תמיד,
ליטי.




תשע שנים שנים ללכתו.............


מכתב לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 14.2.14
מאת: עינב, אחותו.


סתיו שלי,
השנים חולפות, הימים עוברים ואתה לא פה איתנו כדי לראות איך אנחנו מעבירים כל יום בלעדייך.

אתה היית לי האח הגדול, האח השומר. שטיפל בי, ושיחק איתי.

רציתי לשתף אותך בחיי מאז שאתה לא פה איתנו.

מאז שאתה לא איתנו הרגשתי שאני חייבת לעבור לחדר שלך החדר שלי הוא תמיד החדר שלך-המיטה נשארה, הכוננית נשארה ואפילו הציור של הגיטריסט שציירת על הקיר נישאר.

סתיוי, אני כבר לא הילדה הקטנה שדאגת לה מאד וחששת שלא תיפגע וגוננת עליה כל הזמן.

אני כבר בת 23... היית מאמין?
למדתי בבי"ס התיכון בו למדת, שירתי כמוך בחיל האוויר וסיימתי את השירות בהצטיינות.

היום אני סטודנטית בחוג לתקשורת אינטראקטיבית וכבר בשלבי הסיום.
עצוב לי שאתה לא מכיר את בן הזוג שלי טל, אני בטוחה שהייתם נהנים לשוחח ולבלות ביחד.

כל הזמן אני חושבת איך היית מגיב על כל דבר שאני עושה, אם היית אוהב או לא אוהב?
האם היית גאה בכל השלבים שעברתי?

סתיוי שלי, אתה חסר לי מאוד וכל יום שעובר קשה לי יותר שאתה לא חווה איתי את כל מה שאני עוברת.

אתה לא יוצא לי מהראש ומהלב שלשם נכנסת ולעולם לא תצא.
אף פעם לא חשבתי שאני אאבד את האדם היקר לי מכל-אותך אחי היקר.

אוהבת ומתגעגעת מאוד,
אחותך עינב



שמונה שנים שנים ללכתו.............

מכתב לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 15.2.13
מאת: דודה איה

סתווילה אהוב
ביננו - בינך וביני - יש כל הזמן 'דיבור' ...
השנה הרגשתי שאני רוצה לדבר אליך מכאן! קרוב אליך...
הצטיידתי בנייר ועיפרון - והתיישבתי מול הדף הלבן לכתוב לך

אבל איך סתווי?
איך? מעבירים את התחושות וחלקיקי המחשבות - לכתב?!
הרי לפעמים המחשבה עליך - באה כרפרוף פרפר
ככה.. חולפת באמצע היום כמו רצית להגיד - הייתי כאן...!
ולפעמים היא - המחשבה - באה כצבת הסרטן - תופסת בכל הכוח!
צובטת את הלב והנשמה...

ואיך סתווי? איך מעבירים לכתב - רסיסי זיכרון - שלנו - אותך?

הרי פעמים אנחנו נזכרים בך - בצחוק גדול - כאילו בעוד רגע תכנס
ונצחק ביחד - כולנו! אנחנו ואתה...
ופעמים - הזיכרון בא עם הדמעה - לרוב לבד.. בחשיכה..
שלא נתפס חלילה ברגע של חולשה.

סתווי אהוב - כך אני יושבת מול הדף הלבן - מנסה להיאחז במילה..
בתחילה של משפט... כדי לכתוב לך...

אבל איך? סתווי? - איך מעבירים בכתב תחושה כמו - געגוע?

הרי פעמים הגעגוע בא - בהזמנה
- כמו היום הזה - שכולנו 'הוזמנו' להתגעגע...

ופעמים - הגעגוע הזה - הקבוע! - השוכן בתוכנו וחי לצידנו
בכל רגע ודקה - פורץ ביתר שאת - במפתיע!
שיר שמתנגן.. עלי שלכת שנושר על המדרכה..
חבריך הלבושים במדי חיל אויר ...
או אפילו סירופ מייפל - כי זו העוגה שאפיתי לך ואהבת...

כל כך הרבה דברים גורמים לי להתגעגע אליך...
אבל הכי אני מתגעגעת אליך - כשאני רואה את הירח!
אני נזכרת בשיחה שהייתה לנו כשהיית בקורס הטיס
- באותה תקופה היית בריב קטן עם ליטל
וסיפרת לי על הקשיים - גם בקורס וגם באהבה...
תסתכל על הירח! - אמרתי לך
הוא ישלח לך אנרגיות! תמיד תמיד תחפש את הירח סתווי.
תעמוד תחתיו תפשוט ידים לרווחה - תנשום עמוק
ותרגיש איך האנרגיות ממלאות אותך
מאז שהלכת סתווי - בכל פעם שאני רואה את הירח
- אני מרגישה את האנרגיות שלך ממלאות אותי
ומתגעגעת אליך כל כך... !!



אז איך סתווי? איך מעבירים לכתב - עצב וצחוק, געגוע וזיכרון, כמיהה ותהייה...?

עם התהייה סתווי יש לי בעיה! היא משנה את צורתה 50 פעם בשנה
כל כך הרבה תסריטים כתבה התהייה הזו
- אין שאלה כואבת יותר מזו - התוהה...! ..?
לו היית כאן איתנו סתווי - איזה תסריט היה באמת שלך?...

והנה אני גולשת במחשבות מתרפקת על הזיכרונות ומחפשת... מחפשת...
- איך לארוז יחד את כל התחושות לאיגרת כתובה
- ומוצאת את עצמי נכנסת לאתר שלך לחפש השראה
קוראת שוב את מה שהקראתי לך כאן שנתיים אחרי שהלכת...

כמה אירוני סתווי - צריך רק לשנות את מספר השנים...
כי המילים מתאימות כל כך - גם היום...
הנה-
שמונה שנים עברו - ונדמה שרק אתמול היית כאן...
נדמה שרק אתמול עמדת מול המראה וטיפחת את בלוריתך הזהובה
פיזרת מסביבך ענני אפטרשייב
בדקת שצווארון החולצה "עומד" כמו שצריך
ויצאת לכבוש את העולם...

כן סתווילה
אנחנו הולכים מזדקנים
- ואתה הופך לצעיר יותר משנה לשנה...

שמונה שנים עברו סתווי...
- התחלפו כמה ממשלות, היו כמה מלחמות,
טילים נפלו על תל אביב - היית מאמין?
ויש לך אחיינית סתווי - לטל ולדלית נולדה לוטם - אתה דוד! סתיו. דוד!!
והוריך דורית ודני - הם עכשיו סבתאלה' וסבאלה' גאים!
עינב כבר סטודנטית.. אופק אוטוטו מתגייס..
ולא תאמין - אני כבר לא תל אביבית!! עברתי לגור על ראש ההר
- משם אני עוד יותר קרובה אליך...

כן סתווילה
שמונה שנים עברו ... היה קיץ והיה אביב ושוב קיץ ושוב חורף
אבל אצלנו בלב סתווי - אצלנו בלב יש רק סתיו

דודה איה



שש שנים ללכתו.............

הספד לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 11.2.11

מאת: ארי גולן - דוד של סתיו

המעגל פתוח!!

לקח לי 6 שנים לאזור אומץ ולדבר

אני כל הזמן חושב איך עם סתיו אני סגרתי מעגל
הייתי איתו שבועיים ראשונים - מיום לידתו - אל הביקור הראשון שלו במרפאת "טיפת חלב" גם אני לקחתי והייתי איתו שבועיים אחרונים - עד רגע פטירתו
סגרתי מעגל !

אבל יש מעגל אחד שנישאר לי פתוח
אותו לא הצלחנו לסגור
ועליו אני רוצה לדבר

אני ארי "דוד ארי"
בתפקידי אני מאמן טייסים בטיסה מול איומי קרקע אויר
כל הטייסים בחיל האויר עוברים דרכי יום יום
המעגל ניפתח ...

כשסתיו התגייס והוצב בנ"מ התחרינו מי יותר טוב בלהפיל מטוסים

וכשסתיו התקבל לקורס הטיס לא היה לא היה יותר מאושר ממני
סופסוף יכולתי לאמן את סתיוי ולהלחם נגדו ... או שהוא בי - אבל ביחד!
שנינו חיכינו לרגע הזה
תכננו איך זה יתבצע , מה נעשה ... ומה נגיד בקשר - אני אמור הייתי להיות "דוד ארי" ולא מעניין מה חוקי הקשר הצבאי אומרים - מה 'כפת לי אני אזרח

ואז באה המחלה וקטעה לנו את התוכניות
המעגל הזה לא ניסגר!!! נישאר פתוח!!!


כל מטוס שטס בשמיים ... אוי כמה שהשיר הזה מתאים ... כל מטוס שטס בשמיים ... אתה טס לך בשמיים ... אבל לא במטוס!

בכל פעם שאני מגיע לטייסת וניכנס לחדר תדריכים מלא בטייסים - צוותי אויר הם קוראים לעצמם - יש רגע של שוק ... הלם ... החדר מלא בסתיוים!!! הם כולם דומים ובכל פינה יש סתיו אחר שמחייך אלי ... אבל זה מישהו אחר!

כשאני מגיע לדיון בקריה בכל משרד יושב לו סתיו שמברך אותי לשלום כמו כמה חברים מהקורס שמסתובבים להם שם

... כל מטוס שטס בשמיים ... המעגל פתוח!!

לכל מטוס שטס יש אות קריאה - שם שמזהה אותו בקשר
יש טייסת מסויימת שיש לה שתי אותות קריאה מיוחדים לי - דורית ו- סתיו והם לרוב טסים ביחד תאמינו לי שבדקתי עם מפקד הטייסת - אין שום קשר - משמיים!!!

ובכל זאת אות קריאה "דוד ארי" נישמע מידי פעם ברשת הקשר - לחברים - כשאני יודע מול מי אני פועל ... אל תישאלו איזה צמרמורת זה עושה לי לפרוץ את הקשר ולהזדהות בשם ... בשם שתירגלתי עם סתיו וחיכיתי לרגע לומר לו את זה

הפעם האחרונה הייתה דווקא לא מזמן בטיסת פרידה ממפקד בכיר ומוכר לנו - אני בכיתי (כרגיל) אני מקווה שהוא לא - הוא היה צריך עוד להגיע לנחיתה

המעגל פתוח!!!

ביום השנה הראשון דני ודורית "מצאו" שיר שמתאר את סתיו - ילד בלונדיני חייכן בדיוק התאור הגרפי של סתיו שלנו

אני רוצה לסיים עם שיר . השיר שמתנגן ברקע

"תמיד יחכו לך" של לאה שבת
תתעמקו במילים ותראו כמה שהוא מתאים
אולי גם אתם תרימו מבט לשמיים כשתשמעו מטוס עובר
כי ... כל מטוס שטס בשמיים מזכיר לי אותך - סתיו שלנו

אני ארי "דוד ארי" ואני מת מגעגוע


תמיד יחכו לך
מילים: לאה שבת
לחן: לאה שבת

הו ילד עבר זמן
נסעת לחפש רחוק מכאן
ואני מחכה לך

הו ילד שלי בעולם
ציפור אדם כמו כולם
מחפש את האופק

כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך

הו ילד כששקט
אני יושבת במרפסת לנגן
מנגינות געגוע

הו ילד תשתדל
להגיע לכאן מהר
ככה אני מבקשת בשקט

כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך...







חמש שנים ללכתו.............

הספד לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 12.2.10

מאת: דורית - אמא של סתיו

כשהלב בוכה

כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.

שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כח.

"כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום."

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"

את התפילה הזו נשאנו כשעמדנו לידך סתיו, בדקות האחרונות, כשהבנו שזהו - אנחנו נפרדים ממך לעד. החזקנו את ידך בחוזקה וזעקנו לאל הכל יכול שישמור עליך שם במרומים עם כל המלאכים.

קריאת שמע מאחדת את כולנו כיהודים ואין זה חשוב מה דעתנו וכיצד אנו נוהגים לפנות אל אלוקים. קריאה זו נוגעת לעצם הנשמה ושכאומרים אותה חשים בקרבה לאב הרחמן, שאליו אנו פונים בשעת מצוקה ומחפשים אצלו את הנחמה והעזרה.

הכאב כל כך חזק ועמוק שאיני יכולה לגעת בו ורק נשמתי זועקת אליך -סתיו, אנא עשה שיהיה לי כח להמשיך בדרכך.

אמא



ארבע שנים ללכתו.............

הספד לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 13.2.09

מאת: דני - אבא של סתיו

מכונת הזמן

סתיו שלנו - עברו להן ארבע שנים...
מאז אותו ליל שישי חורפי וגשום. הלילה בו, בתוך סבך של חוטים, צינורות ומכשירים מצפצפים הפעלת לך את מכונת הזמן....
באחת, שלחת אותנו, את כולנו קדימה להווה היום יומי.
ואילו אתה, סתיווי, נשארת לך שם - צעיר לנצח, ילד בן 22, תמיר, חסון ויפה תואר.
הזמן ממשיך לחלוף לו ואנו ממשיכים איתו....
חבריך - חלקם חורשים את השחקים במטוסי קרב ומסוקים, חלקם שוברים את ראשם בלימודים קשים, אחרים מצאו את מקומם בחברות שונות וישנם גם כאלו שנישאו והקימו משפחות צעירות....
ואתה, אתה נשארת באותו מקום. נשארת השובב הגדול הכי רציני שיש.... הילד-גבר הלוחם הקשוח עם הנשמה הרכה....
כן סתיו, אצלך הזמן עומד ואצלנו ... עברו ארבע שנים.....:
טל הספיק להשתחרר מהצבא, לחזור מנדודיו בהודו ועכשיו הוא שוקד על לימודיו האקדמיים.
עינבי צמחה ופרחה, היא עומדת לסיים את לימודיה ולהתגייס לצבא.
אופק כבר חגג בר מצווה, גדל והפך לנער.
כמשפחה הספקנו להקיף את העולם בטיולים מגבשים - פרו, פנמה, אקוודור ואיטליה.
ואתה סתיווי .... קפאת בזמן. נשארת האוהב, המחבק זה שמוכן לתמוך ולעזור לכולם...
נשארת סתיו הבוגר, רחב האופקים, הסקרן, הפיקח,
נשארת הגנדרן שכל שערה בראשו חייבת להיות במקומה המדויק,
נשארת עם הכישרון להטיס ועם החלום לטוס,
נשארת הגבוה עם העיניים הכחולות כשמיים ועם החיוך המושלם ושובה הלב.
אפרופו החיוך המושלם עם השיניים הצחורות - מה הקטע שלך להשאיר את רופאי השיניים מחוסרי עבודה, אך להוציא את המיץ לכל אונקולוג פנוי ?

קשה, קשה בלעדיך סתיו.
כשהפעלת את מכונת הזמן שלך, שכחת להביט בפנל הזה בצד, זה עם המכוונים המראים את הגעגוע, האהבה והכאב...... שבכולם המחוג מורה על התחום האדום.
כן סתיווי, הגעגועים אליך גדולים ושום מכונת זמן לא מצליחה להחליש אותם.
מכונת הזמן שלך פועלת אך גם לנו יש טריקים קטנים:
אנחנו למשל יכולים לחלוף במסדרון ולהגניב מבט באוסף הפריטים שהשארת על המדף.
אנחנו יכולים לחרוש שוב ושוב את אלבומי התמונות שראינו כבר 1,000 פעמים.
אנחנו יכולים לשוטט מדי פעם באתר שלך, להיפגש עם חברים ולספר עליך סיפורים.
אנחנו יכולים לשקוד על הכנת אירועים לזכרך, אך בעיקר אנחנו יכולים להפליג אליך במחשבות......

סתיו, אני מבקש להקריא מספר שורות משיר שנכתב ללוחם אחר שנפל. שמו תום.
השיר הזה מזכיר לי אותך בכל פעם מחדש:

מיליון כוכבים
רצית לעוף רצית כבר הלאה
עם חצי חיוך עלית למעלה
מיליון כוכבים בשמים תופסים
את הצבע שלך בעיניים
תן רק עוד שנייה אחת לומר לך שלום

סתיו אנחנו מתגעגעים אליך מאוד!




שלוש שנים ללכתו.............

הספד לסתיו - הר הרצל, ירושלים. 8.2.08

אני רוצה לפתוח בשיר.
את השיר כתבה רות בייט מרום, שהיא אמא של אורי.
אורי היה טייס בטייסת ציפורי המדבר.

חידק געגוע

מסתתר לו אי שם
גופי כמו נגוע
אורב מבפנים
חידק געגוע

מחכה למועד
מצפה לאירוע
לתת את האות
להפעיל געגוע

הוא תמיד מתפרץ
במועד לא ידוע
זוקף, מזנק ומכה
החידק געגוע

מתחיל בקטן
נדמה תעתוע
ממשיך משתלט,
כבר כולי געגוע

מסיט מחשבות
שוטף כמבוע
משתק לגמרי
החידק געגוע

העיניים דומעות
תחושת זעזוע
רוטטות הכתפיים
עוטף געגוע

ריקנות איומה
כמו עץ שגדוע
עושה בי שמות
החידק געגוע

כותבת עליו
על החידק הפרוע
מתכווץ לו אט אט
ושוב קצת רגוע

מסתתר לו אי שם
גופי עוד נגוע
אורב, מחכה
החידק געגוע.

עבר זמן חבר והזמן לא מקל הוא רק מתעתע,
או אם הייתה מילה כזו - מגעגע ....
בבית שלך לא נחים לרגע, מטיילים, מכייפים, לומדים ויוצרים.
החבר'ה מהקורס שלך עושים חיל
ובתקופה הבאה כבר יהיו חלקם מדריכים.
אבל אתה וודאי יודע את כל זה, מלווה ודואג לכולם מלמעלה.
בעצם כמו שתמיד דאגת לכולם.

היום אני כבר מרשה לעצמי לגלות
ציוניך בטיסות שעשית היו מהטובים בקורס, אם לא הטובים ביותר.
עד כמה וודאי היית שמח לחזור לצבא ביום ראשון הקרוב,
לפתוח כוח מלא עם המראת המבנה הראשון
ולנסוק בזריזות אל החלום הוותיק שלך.

סתיו, בשם חבריך לקורס ובשמי אני רוצה להודות לך
על ההזדמנות שנתת לנו להכיר אותך.
למדנו ממך כל כך הרבה ואנו ממשיכים ללמוד ממך כל הזמן.

עוד אני רוצה להודות על הזכות להכיר ולהיות בקשר עם המשפחה הנפלאה שלך:
דני ודורית, טל, עינב, אופק, הסבים, הדודים, בני הדודים וחברי הילדות.
בביקורינו נדמה תמיד כאילו התהפכו היוצרות,
אנו המנוחמים ומשפחתך היא המנחמת.

משפחת גולן היקרה,
אנו מודים לכם מקרב לב על האירוח, הדאגה, העזרה והחברה.
אנו ממשיכים ונמשיך תמיד להיות לצידכם, אוהבים ומחבקים.

ינון ברגיל




שנתיים ללכתו.............

ההספדים שנישאו בהר הרצל - ירושלים. 16.2.07

סתווי'לה
קשה להאמין ששנתיים אתה כבר לא איתנו...
שנתיים סתווי
שנתיים שהם 24 חודשים - שבכל 11 לחודש - אנחנו כואבים עוד חודש בלעדיך
שנתיים שהם 104 שבועות שבכל יום שישי ב- תשע בערב - אנחנו מבכים עוד שבוע בלעדיך
שנתיים שהם 730 ימים - ובכל יום! בכל שעה, בכל דקה, בכל שניה סתווי - אתה חסר!

המוח - מנסה להבין
אבל הלב מסרב לקבל.......

שיקרו לנו סתווי
אמרו שהזמן מנחם.......... שקר!
כל יום וכל דקה שמרחיקים אותך מאיתנו - הכאב רק הולך ומתעצם!
הגעגוע הופך לחזק יותר
והשימוש במילה "אם" שגור יותר.....
לא תמיד הדברים נאמרים בקול רם כדי שלא נכאיב אחד לשני......
אבל השאלה נמצאת בכל אחד ואחד מאוהביך
בכל ארוע או בסתם יום של שיגרה - תמיד תעבור המחשבה
אם סתווי היה כאן?.......

איך היית מתנהג?
מה היית עושה?
מה היית אומר?

ונדמה שהנה הנה עוד רגע תחזור מטיול ארוך כמו שעושים חבריך אחרי הצבא..........
אבל אתה לא סתווי - אתה לא חוזר......!

אתה לא חוזר - אבל אני בטוחה שאתה יכול לראות - איך דני ודורית, אופק עינב וטל
וכל המשפחה - מתמודדים בגבורה עם הריק שנפער אחרי שהלכת
אני בטוחה שלו היית כאן - היית מתפעל מעריך ומתגאה בהוריך
שנושאים את הכאב עמוק בלב - אבל לא שוקעים בו.....
ובשמך אני רוצה לחזק ולחבק אותם

למרות שאתה שם - סתווי - בדרך שלך - אתה שולח אלינו דרישות שלום

הנה רק בחודש שעבר הגיעה אלי משפחה שכולה -
הם ראו את האתר שלך באינטרנט - ורצו גם
ביקשו אתר - "כמו שיש לסתיו"
בדיוק כמו שלך סתווי - הם ביקשו...
ואני הרגשתי שזה אתה ששלחת אותם אלי.......

ומסתבר שבנם עומר - שנהרג באסון המסוקים - ומסוקים תמיד מתחברים איתך סתווי
גם אם הם קשורים לאסון...... נמצא כאן, לא רחוק ממך........
- ובנפתולי הגורל בדיוק היום לפני שעה התקיימה האזכרה שלו גם
זה לא תוכנן...... ולא כוון - אבל זה מחזק את התחושה שזה אתה ש"סידרת" את זה
- משם.... מלמעלה......

למרות שקשה לי לעצב אתר כמו שלך סתווי
לא יכולתי לסרב
לא יכולתי לסרב - כי דמיינתי אותך שם למעלה פוגש את עומר - שניכם מסתחבקים ומתידדים
ואתה מספר לו על האתר שלך......
ראיתי איך עיניך הכחולות מוארות בחיוך
שמעתי את קולך אומר לו בגאווה:

ראית איזה אתר יש לי?? רוצה גם? אני אשלח אותך לדודה שלי........

בכל זמן העבודה על האתר הרגשתי אותך קרוב קרוב עומד מעבר לכתפי
- מציץ אל המחשב ומאשר את התוצאה
- בדיוק כמו אז.........לפני שנתיים כשעבדתי על האתר שלך

כן סתווילה
שנתיים עברו - ונדמה שרק אתמול היית כאן......
נדמה שרק אתמול עמדת מול המראה וטיפחת את בלוריתך הזהובה
פיזרת מסביבך ענני אפטרשייב
בדקת שצאוורון החולצה "עומד" כמו שצריך
ויצאת לכבוש את העולם......

אנחנו הולכים מזדקנים סתווי
- ואתה הופך לצעיר יותר יותר.....

שנתיים עברו סתווי...... היה קיץ והיה אביב ושוב קיץ ושוב חורף
אבל אצלנו בלב סתווי - אצלנו בלב יש רק סתיו

דודה איה




הסתיו בשבילי
סתיו בשבילי זה עצב ודיכאון
זכרון שמח שהפך עצוב
משהו לבן שהפך שחור.

סתיו בשבילי זה שירים נחמדים
ערמה של עלים שהפכו לשלג
חום גבוה שהפך לקור.

סתיו בשבילי זה עצב או שמחה
מטוס שטס בשמיים, נפגע ונפל ארצה
אושר גדול שהפך דיכאון אפל.

למרות שהוא לא איתנו
הוא תמיד בלב ....
אני מתגעגע אליך אחי !!!

אופק גולן (האח הקטן של סתיו)





אמא של סתיו / ענת שרים-חרמוני

בין חורף גשמומי לקיץ מהביל
כך מעכשיו דבר לא בידיי
אני יודעת שבין ארץ לשמים
יש סתיו קסום והוא מביט עלי

כשאני רואה את כל היופי
אני תוהה, אם גם אתה רואה אותו
האם גם מלאכים סופקים כפיים
כשהגשם לא מגיע בעיתו ?

...ולעצמי אני חושבת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

לתוך חלומותי אינך מגיע
רק מתקרב, אבל נזהר מלהכנס.
אתה חכם ילדי לתת לי סימנך
כדי שאתנחם, ואתחמם ואתפייס.

כן זה הסתיו שלי, אני יודעת
עוטף אותי ענן חמים וריחני
כמו צוחקות אלי עינים תכלת
ובאויר נישאר לי לטף חייכני.

...וזו סיבה טובה אני חושבת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

אותך ילדי אני עוצמת בעינים
ולא פוקחת כדי שלא תברח.
זו רק הנפש שפרומה נותרה לי
... כואבת את שנינו כל-כך.

רק החיים מושכים אותי קדימה
כולם סביב באים מאהבה
אתה ודאי רואה הכל מלמעלה
ברוכה ברוכה הנפש הטובה.

וזו סיבה טובה אני יודעת
רק לא להשבר
רק לא להגמר
הכל ודאי נראה אחרת מרחוק
ברוך בורא הבכי
ברוך בורא הצחוק.

אמא




סתווי היקר והאהוב
אומרים שהזמן והמרחק הם תרופה לכל.
אני חושב שטרם נמצאה התרופה לריפוי הכאב בעת לכתך מאיתנו.
אני נמצא כשנה בחול.במקום בו היינו אמורים לטייל יחדיו.

זה מדהים איך לזכרון ולגעגוע אין גבולות.
אני נמצא אומנם עשרות אלפי קילומטרים ממקום משכבך, אך מרגיש אותך וחי אותך הכי קרוב שאפשר.
אני רוצה להודות לך על זה שאפשרת לי להיות מחובר אליך בכל שלבי המסע שלי.
גיליתי במסע הארוך הזה שהטבע הוא עוצמתי,רחב ידיים ומרשים.
דרך הנופים הבתוליים,ההרים עליהם טפסתי,האגנים האינסופיים,דרך כל אלו ידעתי להרגיש אותך.
דברתי אליך באמצעות הטבע.רק אני ואתה יודעים זאת.

הייתי מסיים יום הליכה ארוך, מגיע לפסגה , מתיישב ומקדיש לך את המראות המדהימים. היו אלו רגעי התייחדות איתך במקומות הרחוקים ביותר, במקומות שבקצה העולם. המקומות המיוחדים בעולם.

אני מודה לבורא עולם שהעניק לנו לב ככ רחב היכול לאכסן בתוכו אינספור געגועים,אינספור זכרונות אשר נישאים אליך מהמרחקים.
זכרונות טובים הם נצחיים.אדם כמוך יצר אותם במו ידיו, בפועל פועלו, זכרונות אשר נישא עימנו עד אין קץ.
זה לא משנה אם נעמוד כאן היום בשנתיים לאובדנך, עשרים או שלושים שנים. אני מבטיח לך שאנו חיים אותך בכל עת.
נפגשים בך בחלומות, נזכרים ברגעים בהם הצחקת אותנו, ברגעים בהם השכלת אותנו, ברגעים בהם היית חבר ומבכים על הרגעים בהם הנך חסר.
לקחתי עימי קובץ שירים שאני יודע שנהגת להאזין להם ותמונה שלך. כל נסיעה ארוכה הייתי יושב באוטובוס, מאזין לשירים, מביט בתמונתך, מציץ החוצה מהחלון ונצבט בכאב לא יתואר על עצם זה שאתה לא יושב לצידי, לא מגלה את העולם עימי.
כעסתי על הטבע שראיתי מהחלון, טבע שנראה ככ חזק, ככ אמיץ ודווקא במשימתו לשמור עליך פשל ונשבר.
למדתי שיש דברים חזקים מאיתנו אותם לא נבין לעולם.

נפגשתי עם משפחתך היקרה בראשית הטיול. היה מדהים להיות איתם יחדיו. היה לי כזה ברור שאתה מביט בנו ממרומים.
שומר צעדינו וגאה במשפחתך האהובה.
חשוב לי שתדע חבר יקר,לא משנה היכן נהיה, מה נעשה ומתי-אתה תמיד תמיד תהיה נצור בליבנו,במחשבותינו,בזכרוננו.
אנחנו נתבגר,אנחנו נחיה אבל אתה תמשיך לחיות עימנו. תמשיך ללוותנו, להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו.
המסע שלי מגיע לקיצו. המסע שלך רק מתחיל. מסע הליווי שלך. עליך נותר לראות את משפחתך מתקיימת, את אחייך ואחותך גדלים באור הזורח והנצחי אשר השארת בלכתך, בדרך בה נהגת להתבגר, לראות בנו ממשיכים דרכך ואוהבים אותך.

אומרים שלא טוב לו האדם להיות לבדו. זה מדהים שגם בימים בהם הייתי במקומות נידחים,"ימי הבדידות בטיול" אני נוהג לקרוא להם, ידעתי לתקשר עימך, יכולתי להרגיש אותך עימי חברי היקר.
אני נושא תפילה לשלומך, מחבק את משפחתך, מודה ליקירך הזוכרים אותך כאן יחדיו.

אוהב אותך חברי היקר ואוהב לעד.
נופר.

הקריאה: נירה בשמו של נופר




סיפור חייו של סתיו - באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל יזכור


סיפור חייו של סתיו כפי שפורסם באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל - יזכר

בנם הבכור של דורית ודניאל. נולד ביום א' בחשוון תשמ"ג (18.10.1982) בירושלים. אח לטל, עינב ואופק. גדל ביישוב הקהילתי גבעת זאב, צפונית לירושלים, שם למד בבית-הספר היסודי "ממלכתי א" והמשיך לחטיבת-הביניים המקומית. את לימודיו התיכוניים עשה בבית-הספר התיכון "אורט רמות" בירושלים.

כמי שגדל בבית שסבב סביב עולם התעופה והטיסנים, סתיו התעניין מאוד בתחומי החלל והתעופה. משחר ילדותו בילה שעות רבות בשיעורי טיסנאות ובהפעלת טיסנים כתחביב יום-יומי, בנה והטיס דאוני צוקים נהוגי רדיו ובהמשך עבר לטיסני מנוע ורדיו. יחד עם זאת, גילה עניין גם בהיסטוריה, ארכאולוגיה ותנ"ך, ואלה תפסו מקום נכבד בחייו כמקורות ידע ועיון.

סתיו התגייס לצה"ל בסוף חודש נובמבר 2000 ושירת בחיל האוויר כלוחם במערך טילי ה"סטינגר" של הנ"מ. במהלך שירותו סיים בהצטיינות קורס מ"כים ובסיומו הפך לאיש סגל מן המניין, תחילה כמפקד טירונים בבית-הספר לנ"מ, ולימים קודם והפך לסמל מחלקה. בתפקידו האחרון במערך הנ"מ שירת כמש"ק "סטינגרים". לכל אורך תפקידיו הפיקודיים זכה בשבחים רבים, הן מפקודיו והן ממפקדיו. סתיו נודע כמפקד מקצועי, מיומן ואנושי כאחד. בכל אשר שלח ידו הניב תוצאות מעולות - בפן המקצועי, ובעיקר בפן החברתי.

לקראת תום שירותו הצבאי בחר סתיו להתנדב לקורס טיס כדי לממש את חלום הילדות שלא חדל לפעום בו. ביולי 2003 הצטרף לשלב המכין של קורס 152 כפרח-טיס מן המניין ונאלץ לעבור טירונות פעם נוספת. הוא הסתגל לדרישות הקפדניות, קיבל ציונים טובים במבחנים וסיים את השלב המכין בהצלחה רבה. בריאיון שהעניק לביטאון חיל האוויר סיפר: "תמיד רציתי להגיע לקורס טיס, זה היה חלום עבורי". כשנשאל על תחושותיו להתחיל את הקורס בשלב כה מתקדם בשירותו אמר: "חשבתי קדימה, אל מעבר לקורס, ראיתי את זה בתור מה שיהיה הקריירה שלי". והחברים מהקורס מעידים: "... סתיו הגיע אלינו עם המון ניסיון מהשירות הקודם שלו כמפקד וכך מיד אצלנו, ממש כמו בבית, סתיו הפך לאח בכור בשביל כולנו. כל מי שהיה בחברתו הרוויח מיכולת הנתינה האדירה שלו - אם במילה טובה או עצה למודת ניסיון, וכשצריך - אז גם אוזן קשבת. ... תכונה נוספת שבלטה אצל סתיו היא הנחישות ויכולת הלחימה הבלתי נגמרת".

סתיו הספיק לעבור מספר תכנים בשלב הבסיסי של קורס הטיס, וכאשר הגיע שלב הלימודים המעשיים, לא היה מאושר ממנו. על הטיסות סיפר בעיניים בורקות: "זה היה תענוג. ללבוש סרבל טיסה, לעלות למטוס, לבצע את בדיקות החירום, לטוס... במהלך הקורס הרגשתי פשוט בשמים, הייתי חוזר הביתה עם חיוך".

במאי 2004 אובחן סתיו כחולה במחלת סרטן הדם מסוג לימפומה. במשך כשנה נלחם במחלה בכל כוחותיו ועוצמותיו, בגבורה ובאצילות נפש. גם ברגעיו הקשים ביותר לא שכח את אהבתו לטיסה; לאורך כל ההתמודדות עם המחלה והטיפולים הקשים והמייסרים היה נחוש לחזור ולסיים את הקורס, אולם לא זכה לכך. ביום שישי, ג' באדר א' תשס"ה (11.2.2005), נפל סתיו בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים ושתיים. יומיים לאחר מותו נערכה לו הלוויה צבאית, בה בלטו מדי חיל האוויר. חבריו לקורס, שלא עזבו אותו לרגע בתקופת המחלה, הספידו אותו וירו לכבודו מטח כבוד. סתיו נטמן בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

לזכרו של סתיו הוקם אתר הנצחה באינטרנט בכתובת http://.www.stavgolan.com באתר גלריית תמונות מתקופות שונות בחייו, שירים הקשורים בשמו ושורה ארוכה של הספדים ומכתבי פרדה מהם עולה דמותו יוצאת הדופן. כן מכיל האתר דף מידע על מחלת הלימפומה ותיאור מאבקו האמיץ של סתיו בה. מדור מיוחד מוקדש לטיסנאות, שהייתה תחביבו העיקרי. טיסנו האחרון היה מסוג P51 Mustang של "Top Flit" בעל מנוע 120, ארבע פעימות. מאות שעות עבודה הושקעו בבניית הטיסן, תוך שימת לב לפרטי פרטים, אך סתיו לא הספיק להטיסו.

סיפור חייו ומותו של סתיו סוקר בהרחבה בעיתונות הצה"לית והאזרחית, והכתבות מופיעות במלואן באתר. באפריל 2005 התפרסמה בביטאון חיל האוויר כתבת ענק הנושאת את הכותרת: "סיפור עצוב בשני חלקים על לוחם אמיץ ועל מלחמה בלתי אפשרית". סתיו, שהתראיין בתקופה בה נדמה היה כי הביס את הסרטן, גולל את קורותיו בכנות רבה. הכתבה מתארת את השתלשלות המחלה ואת סיפור ההתמודדות עמה - עד לסוף הטרגי.

אלוף-משנה נ', מפקד בית-הספר לטיסה, כתב לזכרו של סתיו: "מסלול המראה של כל לוחם צוות אוויר בחיל האוויר הנו קורס טיס בבית-הספר לטיסה. לפני כשנה וחצי התחלת את ריצת ההמראה הפרטית שלך. ריצה מבטיחה שנשענה על המון יכולת, מוטיבציה והשקעה. עבורך אמורה הייתה זו להיות תחילת הגשמתו של חלום אישי. אולם לפני שנה נעצרה ההמראה בגלל המחלה הארורה. מאז, במשך שנה, ליווינו אותך סתיו, ואתכם דורית, דני, טל, עינב ואופק, במלחמה הפרטית שלכם. שנה בה חווינו יחד איתכם רגעים של תקווה ורגעים של חשש. שנה בה נפעמנו לא אחת מעוצמות הנפש שלך ושל בני משפחתך, מהאמונה המשותפת אשר הייתה הנשק העיקרי במאבקכם.

סתיו, היכרותנו האישית החלה רק לאחר פרוץ המחלה. במפגשים אלו זכיתי להכיר אדם נדיר, לוחם נחוש, אופטימיסט חסר תקנה. אדם בעל לב ענק ואוהב היודע גם ברגעים הקשים להעניק ולהתעניין ולא רק לדרוש. תמיד התעניינת מה חדש בביס"ט ומה שוב עוללו חבריך לקורס 152, ליווית אותם מרחוק וחווית איתם את קשייהם והתלבטויותיהם כאילו אינך נמצא בעיצומו של מאבק אישי, קשה ותובעני. אני זוכר כיצד הראית לי את הטיסן החדש וכיצד התייעצת איתי, האם להתחיל ללמוד כדי להקל בהמשך על החזרה לקורס. ברגעים אלו כל כך קיוויתי והאמנתי שאם יש עוד קמצוץ של צדק בעולם, אזי בוודאי תנצח את המחלה, כי הרי זה כל כך מגיע לך, כי יש לך עוד כל כך הרבה מה לעשות, ליהנות ולתרום. אולם המחלה הכריעה אותך וכך נזכור אותך תמיד סתיו, פרח שכל כך רצה לטוס ולנסוק למרומים, אך יישאר לעד פרח-טיס. ... סתיו, כל כך קיווינו שעבורך השמים יהיו הגבול, והיום השמים אוספים אותך לחיקם לעד. היה שלום, אנו מצדיעים לך ואוהבים אותך".

רס"ן ג', מפקד הטייסת, כתב: "הכרתי אותך לפני מעט יותר משנה, עת התחלת את שלב ה'בסיסי', ואני הייתי משוחח באופן אישי עם כל הוותק"צים. במהלך אותה שיחה סיפרתי עד כמה קל לכל הוותק"צים לוותר לעצמם ו'לצלוח' את ה'בסיסי', שלב בו מושג הלוחמנות הוא אחד מהערכים המובילים. כחודש מאותה שיחה נפלת למשכב ומאז - לימדת אותי פרק בלוחמנות! שנה ארוכה, תובענית ומתישה בה לחמת בכל כוחך. ומה ראיתי במהלך אותה שנה - ראיתי משפחה חמה, מסורה, אוהבת ודואגת. עם משפחה שכזו אין פלא שכל כך רצית שיישארו לידך יומם וליל. ... נזכור אותך לעולמי-עד כבחור צעיר, גבוה, חסון, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך מבויש. נוח לך בשלום ושמור עלינו מהמרומים".

סרן י', מפקד הצוות ב"בסיסי", כתב: "מה אברך לו במה יבורך - זה הילד, שאל המלאך // ובירך לו חיוך שכמוהו כאור / ובירך לו עיניים גדולות ורואות / לתפוס בן כל פרח וחי וציפור / ולב להרגיש בו את כל המראות // ובירך לו הורים שעליו רק חושבים / ובירך לו אחים שאותו אוהבים / נשמה שאוהבת בפשטות את כולם / ושמחה אמיתית על כל רגע איתם // מה אברך לו במה יבורך - זה הפרח, שאל המלאך // ובירך לו תמימות של פעוט מהגן / וצניעות וענווה של ילדה ביישנית / סקרנות עד בלי די / ומבט לא נשכח / כישרון ענקי ועתיד כה מובטח // ובירך כי ידיו הלמודות בפרחים / יצליחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה / ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים / ושפתיו השרות את מקצב הפקודה // מה אברך לו במה יבורך - זה הנער, שאל המלאך // הנער הזה - עכשיו הוא מלאך / לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך / אלוהים - לו אך בירכת לו חיים".

ספדו לסתיו החברים מהקורס: "... כשהיינו ב'בסיסי' במהלך מסע קשה במיוחד, כשכולנו רצינו כבר לוותר, סתיו - כשהוא כבר חולה וסוחב על עצמו משקל נוסף לשלנו - לא הסכים לוותר, הוא המשיך קדימה, לקח את כולנו איתו והמשיך להילחם, ממש כמו בשנה האחרונה נגד המחלה, כשהמשיך להילחם עד הסוף. חשוב לנו שתדע, סתיו, שאתה ממשיך איתנו. שמחת החיים, החברות שלך וכל הדברים הנפלאים שלימדת אותנו ממשיכים איתנו קדימה, להגשים את החלום שלך ולחיות את האהבה האדירה שלך לעולם הזה. תודה שהיית איתנו. אוהבים אותך תמיד".

כתב נופר, החבר הטוב שליווה את סתיו ברגעים הקשים: "... זכיתי להכיר אדם שיכול להיות המצפן הרוחני, הערכי, המוסרי, שלי ושל כל אחד מאיתנו. החיוך והעיניים שלך אמרו הכול. ... היה לך חוש הומור נפלא שהיה יכול להפוך כל בכי רע לצחוק מתגלגל. היית סקרן ותמיד צמא לדעת עוד ועוד. ... אהבת את משפחתך כל כך, לא הפסקת לדבר בשבחם, ותכננת ביום מן הימים להקים גם אתה קן משפחתי משלך יחד עם ליטל היקרה. הרגשת שחייך מלאים כשאתה איתה, עיניך קרנו כשדיברת עליה. סתוי, שאלתי אותך באחד הלילות במהלך התקופה הקשה הזו: 'מדוע אתה חושב שהמחלה הזו תפסה אותך ולא מישהו אחר?' ענית לי: 'מישהו אחר, קטן, חלש ונרפה ממני היה אמור לחלות בה, אך הקרבתי את עצמי כדי להילחם במקומו'. בתשובתך זו ציווית לנו, הנותרים פה מאחור, להמשיך בדרכך: לעזור לאנשים, לאהוב את הבריות, לתת כבוד אחד לאחר, ואת הכול לעשות בלב רחב ובחיוך גדול. ... אתה היית ועודך הנפש האיתנה שמחזקת אותנו כל כך. אזכור אותך לעד, אחי היקר...".

כתבה נירה: "... לא פעם אנו תוהים לעצמנו איך נראית חברות אמיתית? איזה ריח יש לה? ואיך מרגישים כשחווים אותה ... רציתי שתדעו שסתיו ידע את התשובה. הוא ידע שחברות זה לתמוך ולהיתמך, להקשיב ולספר, לייעץ ולהתייעץ. הוא ידע שחברות זה להישאר. וככל שקשה - להישאר יותר. ... חבר אמיתי הוא כזה שמניח את ראשו רק כשהשני נרדם, ומלטף, ורק אז נותן לדמעות החמות לזלוג על לחייו, בלי שאף אחד יראה, בלי שאף אחד ירגיש - במיוחד חברו ששוכב לידו. וכשחברו מקיץ משנתו הוא מנגב את הדמעות ומצייר מיד את ההבעה האופטימית, כשבלבו מתחוללת דאגה ואהבה אמיתית למישהו באמת מיוחד ששווה לעשות את כל זה בשבילו. ואז מתחיל מסע החיזוקים וההתחזקויות שאחד שואב מהאחר, בלי הבדל מיהו הבריא ומיהו החולה, מיהו 'החזק' ומיהו 'החלש', והמסע הזה כולל חיוכים מלאי אהבה מתוך מיטת החולי - עם מסר ברור: לעולם לא לחשוב רק על עצמך, אפילו במצבים הקשים שהחיים מעמידים אותך בהם. וכתגובה למסר הזה נוצר מסר חדש שניבט מהקירות המקושטים בשמחת חיים: לעולם אינך לבד, אחי...".

כתבה ליטל, בת זוגו של סתיו: "סתיו ילד שלי, אף פעם לא חשבתי על הרגע בו אצטרך להגיד לך 'שלום' שאין לו סוף. בכל התקופה האחרונה, לא משנה עד כמה היה מתסכל ורע, שאבתי ממך כוח ותקווה כי ידעתי שכשיש לך מטרה - אתה משיג אותה. ... רציתי להגיד לך תודה על שנתת לי להיות איתך ברגעים הקשים ולהבין עד כמה אני אוהבת אותך ומוכנה לתת לך הכול. ... עכשיו, אנחנו נשארים כאן בלעדיך, עם רסיסי זיכרונות ותכניות שמטפטפים לתודעה יחד עם הגשם, ומטר האנשים שנגעת בהם ובאים לספר על מקטעים שאז נראו כשגרה, אבל היום הם סיפור חייך. ... אתה הורדת לי את הירח והקפת אותי באהבה עצומה. אני מקווה שתהנה שם למעלה בשמים. אני אוהבת אותך לנצח".

במלאות שנה לנפילתו כתב אביו של סתיו: "סתיו בני, גיבור שלי, אני רוצה להודות לך על עשרים ושתיים השנים המקסימות שבהן הענקת לנו - למשפחתך, לבת זוגך ולחבריך - יופי, חום ואהבה, שמחת חיים ואיכות, הרבה איכות. היית התינוק הכי שקט שיש, הילד עם העיניים הכחולות, הנוצצות והתלתלים הזהובים, התלמיד המתמיד שהמורות מאוד אוהבות, העלם החתיך ויפה התואר, חייל, מדריך ומפקד, חניך מצטיין בקורס הטיס הנכסף - חלום חייך... אך לפני שנה התקבלת לקורס טיס אחר - קורס טיס של מלאכים. הקורס הזה נמשך בדיוק שנה. בקורס הזה לחמת את מלחמת חייך בגבורה. ... עכשיו, עם כנפיים של מלאך מתלמד, טוס ושמור עלינו מלמעלה. אני גאה בך".

כתבה הדודה איה, שעיצבה את אתר ההנצחה: "נולדת בסתיו והלכת מאיתנו בחורף, ובין לבין... נגעת בנו - בחום של קיץ - ובפריחות של אביב. בשבילנו סתיו - אתה תישאר צעיר לנצח...".

לזכרו של סתיו התקיימה תערוכת מסוקים מונחי רדיו בתעשייה האווירית וכן התקיים ערב שירים מיוחד. עוד הונצח סתיו בעמוד הקישורים של אתר "טיסנט" - האתר של קהילת המטיסים.



(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)





שנה ללכתו.............

ההספד שנשאה דורית, ביום השנה - בהר הרצל, ירושלים.

3.2.2006
לסתיו

אמנם נפרדת ממני בן 22 שנים, אך בשבילי תמיד תהייה ילד של אמא.

ארבע יצירות נפלאות יצרנו אבא ואני, ואתה היית הראשון בהן.

כאשר נולד טל, כ-3 שנים אחריך, קיבלת אותו בשמחה ואהבה רבה. אחר כך הגיעו עינב ואופק ואתה כבר גדלת מעט יותר, וכמו אח גדול, בוגר ואחראי קיבלת עליך את האחריות להוביל אותם בדרכך ולהשגיח עליהם תמיד.
כל הזמן דאגת וחיזקת אותם והבעת זאת לא פעם באוזני:

- אמא את תראי שטל יצליח בגדול - הוא בעל כישורים גבוהים יותר ממני.

- צריך להשגיח על עינב - היא ילדה כל כך יפה, אני מפחד כשהיא הולכת לבד ברחוב שלא יתנכלו לה.

- ואת אופק כל כך אהבת שגם ביקשת עוד אח בדיוק כמוהו - צמא דעת, שאפשר ללמד אותו ולשוחח איתו על נושאים שונים ומצד שני גם להשתולל מידי פעם.

סתיו שלי, תודה שנתת לנו את ליטל, אהובתך/אהובתנו, אמנם לא יצירה שלנו אבל חלק מאיתנו לעד, וכמו שאמרו הילדים לליטל לאחר פרידתנו ממך - "את עכשיו אחותנו הבכורה".

מס' ימים לפני שהורדמת תפסת אותי מתבוננת בך ושאלת "מה קרה, אמרו לך משהו? אני הולך למות?" מייד עניתי "מה פתאום, אתה לא רואה שאני מנומנמת..."

צר לי, חמוד שלי, אבל אני כבר אז נפרדתי ממך, כי עמוק בליבי ידעתי שלא נותר הרבה זמן ובלעתי בשקיקה את מראיך כדי שלא אשכח לעולם.

וכי איך חשבתי לעצמי שניתן לשכוח אותך, ילד שלי. אני מוצאת את עצמי משחזרת מידי יום את השנה שחלפה, יום אחר יום, נוצרת בליבי כל תמונה וגם הקשה ביותר, וחווה הכל מחדש. הגעגועים גדלים וכך גם הכאב.

הרי אנחנו לא נפרדים לעד, אתה פה קרוב אלי, אני צופה אליך מחלוני במקום עבודתי ויודעת שאתה בתוך ליבי.

אמא

























מסלול המראה של כל לוחם צוות אוויר בחיל האוויר הינו קורס טיס בבית ספר לטיסה. לפני כשנה וחצי התחלת את ריצת ההמראה הפרטית שלך. ריצה מבטיחה שנשענה על המון יכולת, מוטיבציה והשקעה. עבורך אמור היה זה להיות תחילת הגשמתו של חלום אישי. אולם לפני שנה נעצרה ההמראה בגלל המחלה הארורה.
מאז, במשך שנה ליווינו אותך סתיו, ואתכם דורית, דני, טל עינב ואופק, במלחמה הפרטית שלכם. שנה בה חווינו יחד איתכם רגעים של תקווה ורגעים של חשש. שנה בה נפעמנו לא אחת מעוצמות הנפש שלך ושל בני משפחתך, מהאמונה המשותפת אשר הייתה הנשק העיקרי במאבקכם.
סתיו, הכרותינו האישית החלה רק לאחר פרוץ המחלה. במפגשים אלו זכיתי להכיר אדם נדיר, לוחם נחוש, אופטימיסט חסר תקנה. אדם בעל לב ענק ואוהב היודע גם ברגעים הקשים להעניק ולהתעניין ולא רק לדרוש. תמיד התעניינת מה חדש בביס"ט ומה שוב עוללו חבריך לקורס 152, ליווית אותם מרחוק וחווית איתם את קשייהם והתלבטויותיהם כאילו אינך נמצא בעיצומו של מאבק אישי, קשה ותובעני. אני זוכר כיצד הראית לי את הטיסן החדש וכיצד התייעצת איתי האם להתחיל ללמוד כדי להקל בהמשך על החזרה לקורס. ברגעים אלו כל כך קיוויתי והאמנתי שאם יש עוד קמצוץ של צדק בעולם אזי בוודאי תנצח את המחלה, כי הרי זה כל כך מגיע לך, כי יש לך עוד כל כך הרבה מה לעשות, ליהנות ולתרום.
אולם המחלה הכריע אותך וכך נזכור אותך תמיד סתיו, פרח שכל כך רצה לטוס ולנסוק למרומים, אך יישאר לעד פרח טיס. דורית, דני, טל, עינב ואופק, ליוונו אתכם והיינו איתכם בשנה האחרונה. כעת אנו מחבקים את כולכם ואומרים לכם- בית הספר לטיסה הוא ביתכם, ואנו חניכי ומפקדי בית ספר לטיסה משפחתכם.
סתיו, כל כך קיווינו שעבורך השמיים יהיו הגבול והיום השמיים אוספים אותך לחיקם לעד. היה שלום, אנו מצדיעים לך ואוהבים אותך.
אלוף משנה נ'
מפקד בית הספר לטיסה






הכרתי אותך לפני מעט יותר משנה, עת התחלת את שלב הבסיסי, ואני הייתי משוחח באופן אישי עם כל הוותקצי"ם.
במהלך אותה שיחה סיפרתי עד כמה קל לכל הוותקצי"ם לוותר לעצמם ו"לצלוח" את הבסיסי, שלב בו מושג הלוחמנות הוא אחד מהערכים המובילים.
כחודש מאותה שיחה נפלת למשכב ומאז - לימדת אותי פרק בלוחמנות! שנה ארוכה, תובענית ומתישה בה לחמת בכל כוחך.
ומה ראיתי במהלך אותה שנה - ראיתי משפחה חמה, מסורה, אוהבת ודואגת.
עם משפחה שכזו אין פלא שכל כך רצית שיישארו לידך יומם וליל.
בעצם הכרתי אותך טוב יותר מהשיחות הנחמדות והעליזות עם אמא דורית ואבא דני.
נזכור אותך לעולמי עד כבחור צעיר, גבוה, חסון, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך מבויש.
נוח לך בשלום ושמור עלינו מהמרומים.
סתיו גולן - אני מצדיע לך ולבני משפחתך!
רס"ן ג'
מפקד הטייסת






מה אברך לו במה יבורך - זה הילד, שאל המלאך ?

וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות

וברך לו הורים שעליו רק חושבים
וברך לו אחים שאותו אוהבים
נשמה שאוהבת בפשטות את כולם
ושמחה אמיתית על כל רגע איתם

מה אברך לו במה יבורך - זה הפרח, שאל המלאך ?

וברך לו תמימות של פעוט מהגן
וצניעות וענוה של ילדה ביישנית
סקרנות עד בלי די ומבט לא נשכח
כשרון ענקי ועתיד כה מובטח

וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה

מה אברך לו במה יבורך - זה הנער, שאל המלאך ?

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך
אלוהים - לו אך ברכת לו חיים.

חבר אני מתגעגע
מזה זמן שאני רק מחופש למפקד הצוות
אני חולם להתעורר מהחלום הנורא הזה.
לבקר אותך שוב, בבית -
אתה תחייך אלי בביישנות ותסתכל על אמא.
כאילו רק מחכה שאגיד לך
"בוא, עזוב אותך משטויות" וניסע ביחד לחצרים.
ושיפסיקו כבר להפריע לך להגשים חלומות !
אח"כ נלך ביחד להטיס את הטיסן שלך כמו שהבטחת.
ואני לא מבין למה לא ? זו בקשה גדולה מידי ?

את מה שעבר עליך בשנה האחרונה אני לא מאחל לאויבי הגדולים.
זה לא היה בסיסי, זו הייתה מלחמה.
ואף אחד לא יכול היה להלחם אותה טוב ממך.

לוחם !!
אני מצדיע לך.

דני, דורית, ליטל, טל, עינב ואופק -
משפחה שלי, של צוות 2, של קורס 152, של בית הספר לטיסה ושל משפחת חיל האוויר.
אנחנו כאן איתכם ובשבילכם.
מחבקים, אוהבים, נשארים.
מעכשיו ועד עולם.
סרן י' מפקד צוות בבסיסי





סתיו ילד שלי,

אף פעם לא חשבתי על הרגע בו אצטרך להגיד לך "שלום" שאין לו סוף.
בכל התקופה האחרונה, לא משנה עד כמה היה מתסכל ורע, שאבתי ממך כוח ותקווה
כי ידעתי שכשיש לך מטרה - אתה משיג אותה.
בלילה שעשינו יחד אמרתי לך שאתה האדם הכי אמיץ שאני מכירה - ואתה בכית.
בכית כי ידעת שאתה נותן את כל כולך ונלחם בשביל להמשיך הלאה ולהגשים את כל החלומות שלך.
ואני בכיתי כי ידעתי שהחלומות שלי שזורים בחלומות שלך.

רציתי להגיד לך תודה על שנתת לי להיות איתך ברגעים הקשים ולהבין עד כמה אני אוהבת אותך
ומוכנה לתת לך הכל.
תודה על אותו לילה שישבנו ודיברנו שעות, ועל הנשיקה שנתת, למרות שכאב לך.

עכשיו, אנחנו נשארים כאן בלעדיך, עם רסיסי זיכרונות ותוכניות שמטפטפים לתודעה יחד עם הגשם, ומטר האנשים שנגעת בהם ובאים לספר על מקטעים שאז נראו כשגרה, אבל היום הם סיפור חייך.

אתה תצחק, אבל אם היית פה לעזור לנו להתגבר על הצער שתוקף עם כל פעימת לב,
הכל היה נראה אחרת.

קשה לי למצוא מילים גדולות לתאר געגוע לדברים קטנים: לנוכחות השלווה שלך, לידיים הגדולות,
לגבינה עם שוקולד, לעיני תכלת בורקות ולחיוך מושלם, מלווה בצחוק של ילד.

סתיו, שיר שתמיד מזכיר לי אותך אומר:
"בשבילך הירח אצלו בידיים, בשבילו - בשמיים".
אתה הורדת לי את הירח והקפת אותי באהבה עצומה.
אני מקווה שתהנה שם למעלה בשמיים.

אני אוהבת אותך לנצח,
ליטי (החברה)




סתוי שלי,

איך נפלו גיבורים בטרם עת. איך נפלו ולא ישובו בשום עת.

כשאנשים הולכים לעולמם אומרים עליהם דברים טובים. אני זכיתי לומר לך זאת בעודך בחיים.
זכיתי להכיר אדם שיכול להיות המצפן הרוחני, הערכי, המוסרי, שלי ושל כל אחד מאיתנו.
החיוך והעיניים שלך אמרו הכל. גם ברגעים הקשים, כשהיית חולה מאוד, היית שואל : "מה נשמע?", מייעץ לסובבים אותך, ולא שוכח לומר "תודה", כי זה עצם המהות של "להיות סתיו".

היה לך חוש הומור נפלא שהיה יכול להפוך כל בכי רע לצחוק מתגלגל.
היית סקרן ותמיד צמא לדעת עוד ועוד. עולם הטיס והתעופה היה תחביב חייך.

זוג הוריך המקסימים, דני ודורית היקרים, הם אלו שזכו ליצור אדם כמותך.

אהבת את משפחתך כל-כך, לא הפסקת לדבר בשבחם, ותכננת ביום מן הימים להקים גם אתה קן משפחתי משלך ביחד עם ליטל היקרה. הרגשת שחייך מלאים כשאתה איתה, עינייך קרנו כשדיברת עליה.

סתוי, שאלתי אותך באחד מהלילות בתקופה הקשה הזו: "מדוע אתה חושב שהמחלה הזו תפסה אותך ולא מישהו אחר?".
ענית לי: "מישהו אחר, קטן, חלש ונרפה ממני היה אמור לחלות בה, אך הקרבתי את עצמי כדי להלחם במקומו".

בתשובתך זו ציווית לנו, הנותרים פה מאחור, להמשיך בדרכך: לעזור לאנשים, לאהוב את הבריות, לתת כבוד אחד לשני, ואת הכל לעשות בלב רחב וחיוך גדול.

בשנה האחרונה נלחמת כלוחם אמיתי, כגיבור אמיץ. לא קרב יריות, אלא מלחמת הישרדות.
כמו טייס אמיתי טסת למשימה ממנה לא שבת.

אבקש ממלאכי שמיים שישמרו עליך.
אחי היקר, הווה לנו מצפן לחיים,
דע שתהיה בליבנו ובמחשבותינו תמיד,
מצדיע לך מעל קברך הטרי,
אוהב אותך,
אח יקר,
אוהב אותך,
סתיו שלי.
נופר. (החבר)




סתיו.

אני פונה אליך היום בלשון הווה ולא בלשון עבר.
ולא כי אני לא מתמודד, או כי אני מדחיק את העובדה שאינך איתנו עוד.
אלא מכיוון שאדם איננו רק גופו הגשמי, הפיסי אלא גם רוחו ונשמתו.
רוחך ונשמתך איתנו כאן סתיו, פועמת ובועטת, ולא רק בזכות אמצעים טכנולוגיים כאלה או אחרים:
התמונות, המצגות, הסרטים ... אלא משהו חזק ועמוק בהרבה מכל אלה יחד.
אני עומד כאן, מעל קברך המסותת אבן קשה וקרה שהיא ניגוד מוחלט לכל מה שאתה מסמל בשבילי.

החיוך השובב שלך עדיין מול עיני,
הצחוק המתגלגל שלך עדיין מהדהד באוזני,
ידך הגדולה והחזקה עדיין אוחזת בי רגע לפני שאני נופל,
והתנהגותך הרגועה והשלווה בכל מקום ובכל מצב עדין מנחה ומלווה אותי בסיטואציות רבות
בחיי היום יום.
אנשים רבים חולפים על פנינו במהלך החיים, אבל רק מעטים משאירים רושם וחותם כמו שלך.
הייתה לי הזכות להכיר אדם נפלא כמוך,
אוהב ומתגעגע,
ניר רחמל
חבר מה-נ.מ.





סתיו
נולדת בסתיו
והלכת מאיתנו בחורף
ובין לבין.....
נגעת בנו - בחום של קיץ - ובפריחות של אביב.

בשבילנו סתיו - אתה תשאר צעיר לנצח
פרח!
פרח טיס שנח עכשיו על כנפי השכינה.

הלכת סתיו
והשארת אותנו עם שלכת בלב

טוס גוזל
חתוך את השמים
טוס לך...
ושמור עלינו מלמעלה

ואנחנו סתיו
אנחנו נשמור אותך בליבנו לעד!
דודה איה.